יאיר דיקמן yair dickmann

משך קריאה כ־ 15 דקות

בהינף יד חד, פתאומי, אני נתלשת מהראש המקולקר עליו אני מונחת באפלת מחסן מוגן מטחב, עמוס בסחורה יקרת ערך וחשיבות, ומוצאת לאור ניאונים ירקרק. מסמא- מזמן לא נחשפתי לאור.

בדרך אוספים עוד שתיים. הפעם יש לי תחושה טובה. בעוד שאת השתיים האחרות מחזיקים בימין, אותי בשמאל, לבדי. ולא אין כאן, בכלל, אמונה טפלה. נהפוך הוא: פיזיקה או פיזיולוגיה פשוטה. יניחו אותי ביד ימין, ראשונה, על ראש החובשת כשאני אחוזה ביד שמאל. זה לא פשוט להיות הפאה הכי קטנה, קצוצה, ועוד ג’ינג’ית במבחר. אין הרבה קופצים.

מביאים אותנו לקליינטית. לא צעירה. לא נראית לי בריאה או שמחה במיוחד כללית, ולא אלי פרטית. רואה על מה אני מתעתדת להיות מונחת – לא להיט. היא נראית לי ביקורתית, כאילו פרנסתה, שלא לומר אישיותה, תלויה בכך. בהינתן העובדה שאני תחליף לרמת אסתטיקה, אולי תפישת ערך, עצמית כן? בטח לא לאותנטיקה, ולא שאני משוחדת, אני יודעת להיות אובייקטיבית! – אני לא מתנשאת, ולא תופסת מעצמי, אבל ברור שלקליינטית הזו, אני שדרוג.

המוכרת, שאמנם צעירה מאד – נראה שכבר שמעה הכל, או כמעט, בחייה המקצועיים – מנידה את ידה כגָרש טיעון לא רלוונטי. היא מניחה אותי על ראש הקליינטית. זו, עוטה ארשת השלמה, ש’אם אין ברירה, זה הדבר הנכון’, הספרית מקבלת אישור של הגברת ושל מי שעומד לשמאלה. בתנועה מיומנת פורעת אותי באופן שובבי משהו. היא מסירה אותי ושמה בחטף את השתיים האחרות, כדי לחזק עצמה שהן לא רלוונטיות- שִייווו, כמה פעמים אני הייתי על תקן ה’ג’יפה שמחזקת את הפאה הנכונה’? מגיע גם לי – היא מחזירה אותי למקומי, כלומר, מה שיהווה את מקומי מעתה ואילך, על ראש הגברת, ובוחנת אותי למעבר למקום מושבי הפרמננטי.

והעניינים לא פשוטים. אמנם אני קטנה מאוד, אולי הכי קטנה בחנות, וקצרה, אולי השערות שעלי הכי קצרות במבחר. ושלא תגידו שהמקום הוא סתם מקום, אמנם הוא בבניין מגורים בקומת קרקע במה שהיתה פעם דירה וכעת עסק, אבל זהו מוסד. פאות רבקה. מודעות בעיתונים והכל. גם מהטלוויזיה באים ושואלים ומשאילים, אמנם אף פעם לא אותי, אבל בהחלט כמה מעמיתותי, ולכל מיני תכניות, אפילו לאדיר מילר, ביום שהוציאו אותי.

לדעתי, אני בכלל פאה של ילדים. אז מסתבר שגם רוצים לקצוץ אותי עוד יותר. שלא בנוכחות הגברת נאמר על פדחתה העגולה, שהיא ללא קודקוד מאובחן, שהוא “פלאץ”’, “פיצפוני”, ולא זוכרת באיזה עוד ביטויים השתמשו. לא הבנתי אם מעליבים או שזוהי טרמינולוגיה מקצועית מהאקדמיה לתחליפי השיער, אז לא נסגרתי על עצמי אם להיפגע או לא.

בכל מקרה, ניסו למתוח, לטפוח, לפצ’פץ’ את בטנתי שתתאים לכסות את הראש, אין מה לעשות, המשטח שטוח, ועדיין נותר חלל מיותר ומשמעותי בין ביטנתי לבין תקרת ראשה.

החזירו אותי למחסן. המתח הורג אותי. יש לי העדפה ברורה לגרפיקה אנושית מרצדת על פני מנוחה על ראשי דמה מקלקר חסר תנועה. ועוד באפילה.

איך אומרים בחוץ – בשורה התחתונה, יש עלי ערך – מחיר פצצה הורידו עלי. עובר כמעט שבוע, שבמהלכו החזירו אותי לפיליפינית שתקווצ’ץ’ אותי- ההיא עובדת עלי, פלא שאין ישראליות עם סבלנות לכך? מה אומר, הכל שווה, אם נכונו לי חיי אור שמש.

לאחר שבוע הגברת לה אני אמורה לשמש כסות ראש חזרה – תודה לאל, ממש לא הייתי בטוחה שאראה אותה שוב. אני מהניסיון שלי, עד שלא לוקחים אותי, לא נפרדת רגשית. לא לוקחת סיכונים. לא סוגרת מעגל. בעצם אולי פותחת חדש? לא יודעת. מה שכן, בהתנהגותה המרצדת, אין לי ספק שציפייתה אליי היתה לפחות כמו זו שלי אליה. בטוח. אני קולטת אותה, היא צריכה להתרגל. קצת מסרק, קיצוץ מספריים קל, טפיחה על החלל שעדיין קיים, והבלתי ייאמן קורה, אנחנו בדרך החוצה, ואני – אני על פסגת העולם אם אפשר לקרוא לרום של מאה חמישים ואחת סנטימטרים פסגה.

סתיו 2005. חיים חדשים. נוהגים בי כבוד. אני מוכנה להתעמת, אישית, עם ובמי שיאמר שרוחשים לי כבוד מוגזם. היא לוקחת אותי איתה לבית החולים שלה, כמה פעמים בשבוע, לאונקולוגית או משהו, פוסעת בצעד לא בטוח, מצודדת אותי ימינה שמאלה כרוצה לבחון את תגובת הסובבים אליה, אלי, כסותה החדשה, לשתינו.

אחת האחיות, אלה מבינות דבר אחד או שניים בענייני פיאות שכן הן מתמחות בטיפול גידולים שאתיים- מה זה ‘שאתי’ בכלל? – אומרת לגברתי בנימה של אחוות נשים, “הי, צבעת את השיער?” וזו, שאני מעליה, נמסה, מתמוגגת, והיא, כך קלטתי על ההתחלה, בכל האמור באנשים אחרים, איך נאמר בלי לפגוע בכבוד – חשדנית, ממתיקה את סודה וחושפת את קיומי, או אולי להיפך – ממתיקה את קיומי וחושפת את סודה. “פאה” היא משחררת.

ואני בכלל לא מוכנה להיות חלק מהוויכוחים הניטשים מי כאן בעל ההומור, או נטול האבחנה. יש מי שנהנה לשאול, יש מי שנהנה לענות, ואני תפקידי לכסות בכבוד את כולם ולא לשפוט. ובכלל, במה זו היא שלי, למה לא דנים במה אני חושבת, איך אני מרגישה, מה עם גילוי הלב, הפשלת השחלות שלי? אז מה אם תפקידי הנתפש הוא להיות יפה, שעירה ולשתוק?

ואני, יש עלי כבוד. כשגברתי נכנסה למיטה בבית החולים לקבל את הטיפולים הלא נעימים שלה, היא מציעה להסיר אותי “כדי לשמור על הפאה” היא מסבירה, שלסביבתה המזלזלת נשמע מופרך. מה לא בסדר? קצת כבוד! מה, לא מגיע לי שישמרו עלי? שמעתי אפילו שאומרים לה, ‘מי משרת את מי, הפאה אותך או את את הפאה’, מה זו ההתנשאות הזו? היא, הגברת מתלבטת אם להרגיש נזופה, או מכובדת, בהתרסה כעצמאית ומקבלת החלטה, משאירה אותי על מקומי ואנחנו שרועות על כרית בית חולים.

Ξ-Ξ-Ξ-Ξ-Ξ

אז אני, כמו שאני אומרת, אני לא חסר לי כבוד. עד הסיפור הבא. שבוע, בערך, אל תתפסו אותי במילה, אחרי שהתיישבתי על ראש שמחתה, בבוקר, אנחנו מגיעות לבית החולים. קצת תור, החלפת תנודות ראש עם מכרים, לוקחים לנו, בעצם לה, דם. בהמשך, מקרבים אליה מתלה ברזל על גלגלים שממנו משתלשלים שקיות נוזלי חיים שיטפטפו אליה את תכולתם, ו-לשירותים. הכנות של לפני טיפול ארוך, הוצאת נוזלי חיים לפני הכנסת אחרים תוך הקזת נוזלי מתים.

אנחנו נעות לחדר הקטן. אני מרגישה שהצעדים שלה לא ממש בטוחים. נכנסים. מתיישבים, אתם יודעים כמו בנות מיומנות מאות אלפי שנים, כמו אישה באמצע הדרך בין יובל אחד לשניים. היא עושה את מה שצריכה.

אני אין לי הרבה ניסיון עדיין, ולא נראה לי בעייתי שהיא מטה אותי קדימה, בתחילה לאט, בהמשך, אני מרגישה שהזוית הופכת לבלתי סבירה, ושלאק, אנחנו מתקדמות לכיוון הרצפה. שתינו. כלומר, אני נפרדת ממנה, נשמטת, היא נחבטת ברצפה ואני צונחת, מעט אחריה. לא הבנתי בדיוק מה קרה. התפזרתי פרועה, הפוכה, belly up – כשבטנתי הלבנבנה, חשופה כלפי מעלה.

והיא? היא השמיעה חרחור, צעקה, לא מבינה את שקרה, עוד לא רואה וממילא לא מעכלת את השסע בלסת והחבורה במצח שמדממים. בחוסר כוחותיה, על ידיה וברכיה, היא מסתובבת לכיוון האסלה, אוחזת בה בשתי ידיה, מנסה, נואשת, להתרומם. אין. היא ממלמלת כל מיני מלים והברות לא מובנות. מנסה להתרומם, לא מצליחה. קוראת, בקול סדוק מחולשה, מושכת במצילת החירום, מפסיקה, אוזרת כוח, מנסה להתרומם, קוראת, מושכת במצילה, לא זוכרת את הסדר- לא חשוב, לא קורה דבר.

כך שתינו שם, לא יודעת, יכול להיות כמה דקות אולי יותר, מה כבר אני מבינה בזמן, עד שהדלת נפתחת. נכנס מישהו, נחרד, אומר “איזה מזל שהדלת לא נעולה”, כאילו שזה הזמן להפיק לקחים, אוחז אותה, את הגברת, בבתי שחייה, מאחור, מניף אותה מעלה. היא, כאילו ממאנת להיפרד מהאסלה שמקודם חבקה אותה כתמיכה.

קלטתי אותו מהסס, מרים את בגדיה המופשלים. לאחר מכן הרים אותי, הזעירה, פרומה, סתורה, מדובללת, מלוכלכת, מחוללת ולחה מרטיבות רצפה לא מזוהה, מבחילה את עצמי. הוא מניח אותי בחוסר מיומנות ומבוכה, על הכיור כדי שהיא, הגברת, תשיב את כבודי האבוד. לראשה.

Ξ-Ξ-Ξ-Ξ-Ξ

היה זה סתיו מואר. צחיח. יבש. גם תחילת החורף. ביציאותינו המעטות מהבית, לא נרטבתי כלל.

בדצמבר היא נעלמה לכמה ימים. אושפזה כנראה. לאחר שבוע, כשאני חבושה על ראש הקלקר הובאתי אליה. בתא המטען, אפילו לא במושב נוסעים. כובע גרב, סקי, תפס את מקומי. ירד לי האסימון, ידעתי, שאני כבר למקומי לא חוזרת. הפנמתי שמה שהיה כבר לא יהיה. בארון זרקו אותי. איך אומרים? ‘כאבן שאין לה הופכין’, כפאה שאין לה חובשין. חמישה ימים. חסרת תנועה וערך.

ביום שישי השמיים השחירו. רטוב. גשם כבד. היא בטח היתה אומרת שמזג האוויר מבשר על משהו מתרגש לבוא. מישהו יותר פואטי היה מצמיד את הפועל ל’מרק’ ל’שמים’ מתנקים. לכבודה. אולי בוכים. חסרת רגישות שכמוני לא תאמר שהם, השמיים, מרקו עצמם. אין בי את הרומנטיות הזו.

בשבע בערב וכמה דקות, כשבתה לידה ובנה נכנס על מפתן החדר, נפרדה ממכאוביה, נפטרה מייסוריה.

הם, ילדיה, אספו את מעט חפציה. אני נשארתי במתח- מה יהיה אתי? עלי? בעצם, תחתי? את ראשו של מי אכסה? הם, ילדיה עברו עלי. קודם בתה, אחריה בנה, פתח את הארון, אוחז תיק, השתהה מולי, חוכך מה תועלת בי לו, והוא, הוא שהיה איתי שם במעמד רכישתי, ואני קלטתי אותו, הוא לא מי יודע מה מעשי, בפרץ כאילו פרקטי, אותי – השאירו. בארון. לבד. הלכו עלי.

מרץ 2006