ידידי הנערץ מספר שאשתו לשעבר "מצוינת בלנפק תשובות."
נוסעים על רייח הדלק ניחוח הבנזין. האשכנזי שלי מתעורר ותובע למלא.
הוא קצת מהסס "אנחנו כבר מאחרים יותר מדי." ומוסיף בשכנוע עצמי "אפשר להמשיך לסוע כך
שעות." .
"אנחנו טייסים" אני מכנס את האולטימה רציו מונדי, הכיבוס החיובי-רגשי לכפייתיותי הנזהרת.
בתחנה הנטושה, ברציף 'תדלוק עצמי' הוא ככה- תרגום ה'אפעס' של אמי, מתנהל כמי שלא ממש
מתורגל בתדלוק, מתקשה לפתוח את המיכל, מתלונן שאינו רואה את מקשי ההפעלה.
יוצא להושיע. הוא מסתדר. שם לב שהוא מתדלק ב- 98 במקום ב- 95 אוקטן.
ביחס לדומיננטיות שהפגין בסצנה התרבותית ב- 40 שנות המדינה הראשונות, דן בן אמוץ לא הותיר אחריו זיכרון ציבורי רב. בטח לא ביחס למה שהיווה בחייו.
מעניין, שכן היה דמות תרבותית משמעותית.
במסיבת המוות שערך לעצמו, כל התרבות המילולית של סוף 1989, הופיעה.
בסרט דב"א הייתה לי התחושה שהם, האורחים, מחווה אלברשטיין עד עמוס עוז, מנורית גלרון עד מוטי קירשנבאום, מיהודית רביץ עד לאמנון דנקנר, בחייו, הסתופפו בצילו, שאפו לחברתו, רצו להתכנס אליו, באו מלמטה.
אז, איך זה שלא הותיר 'מורשת'? מדברים על כך.
הצעותיי:
לאותן אשיות שהיו צמאות להבל פיו, למושא אישיותו, במותו התפוגגה הכריזמה, נותרה איזושהי, איך נאמר, אולי איזו אי-נוחות של 'מה, לזה סגדנו?' אז לא שימרו אותה, לא החצינו געגוע.
המשא התרבותי, ספרותי לא היה כבד, משמעותי דיו, כדי שיעורר עניין בחלוף השנים.
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים. ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה. כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית. הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין. היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה. המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי. מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות? זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה. הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה. הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
"תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.
אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ,
כי תפסיד את שמחת העתיד לבוא… סגור מעגלים,
סגור דלתות,
סגור תקופות בחיים.
חשוב לתת לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה.
אי אפשר לחיות בהווה תוך כדי געגועים לעבר.
אי אפשר להמשיך לשאול, 'למה'?*להמשיך לקרוא פאולו קואלו
אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – מצער, משמח, זועם, בהנאה, באדישות, בכוונה או בלעדיה – הרווחתי ביושר, במו הרושם שהותרתי על המחווים.
בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית).
אני מצר על כך שאת החיוויים התחלתי לאסוף מאוחר מדיי, לבטח פספסתי והותרתי כמה מצוינים יתומים, שנשכחו.
בעידן הלייקים, אינני סומך על יכולתי לבור את המוץ מהתבן, כלומר בין חיווי חיובי לבין מילים מתוקות חסרות משמעות. עם זאת השמצה, אינסטינקטיבית מרוגזת, לחה, בלתי נשלטת, שנאמרת בצרידות, מתחתיות הסרעפת, היא יהלום תקשורתי אמיתי, אותנטי, יקר ערך.
רשתות מכירה מראות, לעתים, את המחיר שהן מבקשות על המוצר, לצד מחיר קודם.
זוכר חביירה שמתפארת במסע קניות בניו-יורק על רכישות מצוינות שערכה, ופירטה כמה חסכה בין המחיר הנקוב למחיר ששילמה בפועל.
דגמנה מבחינתה צרכנות נבונה ובה היא בעיקר חסכה.
התנהלה לאור הנחה שאת הרכישות עליה לעשות מפני שהיא בכלל חוסכת. להמשיך לקרוא בכלל חוסך
באקסיומה הבסיסית שעליה מונח מבנה עם שאיפה לרציונליות,
אם ישנה הנחה בסיסית שלא נסמכת על רציונל נתפש, אם ההנחות שמעליה מקיימות קשר רציונלי ביניהן כבר לא רלוונטי, ולא משפיע לאחור על תקפות ההנחה המקדמית.
וכן, הריצוד בין מה שניתן להבנה למה שלא.
יש מי שבחפשו הסבר לתחכום הבריאה, באין היכולת להכיל את מורכבותה מחד, ובמוגבלת של היכולת להhשאר ללא הסבר רציונלי, יראה בה את ההוכחה לקיום האל בשאלה 'בהיעדר בורא איך היה ניתן לברוא את מה שבלתי ניתן להבנה ולתפישה?'
ובתעתוע משלים- במופלא ממך אל תחקור.
ועם זאת, התעתוע העיקרי הוא, שקבלת האמונה במהותה אינה רציונלית, לכן לשוות לה ממד רציונלי הוא תעתוע, שכן ההחלטה לקבלה היא מקדמית, טרום רציונל.
לכן, אמונה שנסמכת על אמונה, שלא מחפשת תעתוע לוגי כדי להוכיח את עצמה, תעתועית, היא רציונלית יותר. וואלה? מה שלא רציונלי ניתן לדרג את מידת אי-רציונליותו?
הגדרת טרום הפעלת מעשה,
או מניעת המשכו,
תנאים המאפשרים את עשייתו, או את מניעתו.
את התנאים יש לנסח ב off line, בנינוחות המזגן– בקור הרוח, בשיקול הדעת מחוץ ללחץ רגשי תחושתי של גורמי מעטפת בעת קרות הסיטואציה.
מה הקו בין המעקה שאיתו נכנסת הפרסונה לסיטואציה, שנוסח מחוץ לה, לבין הגמישות המחשבתית שמופעלת על הפעולות בפועל?
לא ברור.
כן ברור הוא השוני האישיותי המאפיין בין
איך אנשים מפוזרים על המנעד בין נחישות נצמדת לתנאים פרלימינריים, לבין נידפות/ גמישות/ חופש הפעולה מול מציאות קונקרטית,
והתחומים בהם רמת הנחישות/ נידפות מתבטאת.
ו-כן, זה מכניסטי.
נתפש כלקוח ממנגנונים אישיותיים, מכניסטיים.
כשנעשה מעבר כספי בין שניים, מרצון, יש שיווי משקל בין ההיצע וביקוש— תשלום ידוע על קבלת ערך טובין נתפש. הליך מרצון, לוגי, אם כי אפשרי ששגוי, אם מסתבר שעבור אותו סכום המקבל היה יכול לתת יותר או פחות מהטובין שניפק, או שבעבור אותו טובין ניתן היה לקבל פחות או יותר הסכום.
ביחסים בין אישיים נוסף ממד, ערכי, שלא מגולם במחיר הכסף. כלומר היסטוריית, טיב היחסים, הציפייה העתידית מוסיפים למשוואה אלמנטים הגורעים מסינתטיות יחסי תשלום/ טובין ומעמיסים על הטרנזקציה רבדים נוספים.
באותם מקומות, שערך הטובין, והתשלום הם הקשיחים, והבלתי ניתנים לשינוי, היחסים הם המושפעים מהעיסקה.
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון. פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…" "רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן. אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?" "את בוחנת אותי?" מברר בחשד. "ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד. "שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
באותו רגע נאטם. תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה? לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
