גאונות אינה הגדרה דיכוטומית מספרית, אלא תפישתית,
איכות תודעתית, אינטלקטואלית, נתפשת:
גאונות –
יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, בנדירות.
בין שלושת הדמויות- גייטס, ג'ובס, צוקרברג,
רואה את היררכיה – מבנה, מערך קדימויות, של מי השפיעה על האנושות כפי שנראית ב- 2007-2013.
בהתעלם הן מהאסוציאציות שכל דמות מעוררת, והן מהחיבה/ העדרה למוצריה, להמשיך לקרוא היררכיה השפעתית
שמעון פרס אמר ש-
'היהדות תרמה את חוסר שביעות הרצון'.
פראפרזה על אמירה עממית-
מי שבצעירותו לא סוציאליסט, אין לו לב,
מי שנשאר בבגרותו סוציאליסט, אין לו שכל.
להמשיך לקרוא אי שביעות רצון וחרדה פוליטית
על שוטה ושותים
להמשיך לקרוא מסיבת סוף שנה, מוסקבה 2011
במוסקבה, הכישור המרכזי לפקידת קבלה, פרונט-דסק, פרונט-פייס, הוא המראה. האנגלית משנית.
היסטורית, הפקידות הקודמות – מדהימות בכישור הנדרש. אחת גם הייתה איכשהו בסדר באנגלית.
השנייה פנתה לקריירת דוגמנות עיצוב שיער. להמשיך לקרוא מינורי בדיסקרימינציה
ברור שהִתֲרבות המקצועות ותתיהם החל מהמאה ה-20 הואצה בסדרי גודל שונים מכל ההיסטוריה האנושית שקדמה לכך.
הדעה הרווחת שההתמחות המקצועית הולכת ומתגברת ככל שנוצרים תתי מקצוע נוספים שלא היו ידועים קודם, ככל שלא היו רצונות לצריכת תוצרי מקצועות אלה (- לא צורך, צורך זה להשתין.) להמשיך לקרוא הנגשה מקצועית
זהירות: חומרים מתישים. הקורא – על אחריותו, הכותב מתנער ונוער.
המלצה: במנות קטנות. על מסך מחשב. רצוי לא להיאבק – לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למתכון עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע. להמשיך לקרוא זדראסטוֻוייט
אמיר אוחנה, דודי אמסלם, גבי אשכנזי, דוד ביטן, מאי גולן, גילה גמליאל, אריה דרעי, מיקי זהר, אורלי לוי-אבקסיס, אסנת מארק, שלמה קרעי, עמיר פרץ, רפי פרץ, מירי רגב, איציק שמולי
רוני אלשייך, מאיר בן שבת, דודי כהן, מוטי כהן
סדי בן שטרית, ברק כהן
אמיר אבגי, אבישי בן חיים, יעקב ברדוגו, גלית דיסטל-אטבריאן, עופר חדד, טלי מורנו, צבי יחזקאלי, קרן מרציאנו, יהודה נוריאל, לימור סמימיאן-דרש, רינו צרור
אמיר אבולעפיה, גדי אייזנקוט, גבי ברבש, רוני גמזו, משה כחלון, חזי לוי, רוני נומה
ציון אמיר, כנרת בראשי, ששי גז, עמית חדד, יוסי כהן
בובה של לילה, השרדות, זגורי אימפריה, טהרן, מנאייכ, שנות ה-80
עומר אדם, קובי אוז, עדן בן זקן, אייל גולן, שרית חדד, עופר לוי, דודו טסה, משה פרץ, מרגלית צנעני
מגי אזרזר, יוסי ואסה, ניב סולטן, יוסי צברי, עמוס תמם
שלום אסייג, ארנה בנאי, ציון ברוך, רמי ורד, שחר חסון, ארז טל, אלי יצפאן, אסי ישראלוף, קובי מימון, שלום מיכאלשווילי, אלי פיניש, ישראל קטורזה
קובי מימון, תדי שגיא, אמנון שעשוע, יצחק תשובה
את הערב אני מתכוון לסגור בצפייה בגמר מונדיאל 2010, כמה ימים קודם הייתי בארבעה משחקים בשלבים מוקדמים.
הולך מביתי רבע שעה ל־ Real Mc’Coy, המאורה הצפונית, המשודרגת המטופחת יותר מהעמיתה החבויה בדופן המערבי של אחת מהאחיות של סטאלין – אחד משבעה בניינים יפהפיים שנבנו בהוראתו בסגנון האר-נובו. להראות לניו יורק, לעולם למי יש גדול יותר.
להמשיך לקרוא בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה
סוף? איזה סוף. כמה שבועות אחרי, בסנט פטרסבורג.
אם מוסקבה היא הווה, המרכז העסקי, הפעילות המעשית, התוססת, אדריכלות פרקטו־קונקרטית, פוסט-מודרנית, פסאודו-אסתטית, ישירה, יעני תל-אביב, אז סנקסט פטרסבורג היא היסטוריה, תרבות, ערש המהפכה האידאולוגית, המנומנמת, מפוארת אדריכלית, גותית, רוויית סמלים, אורנמנטים, משמעויות וסאבטקסטים, מוסדות השכלה; לכל אבן סיפור, לכל פינה הסבר, סיפור לכל הסבר פינה לכל אבן, פרשנות לכל פלוץ. הֶעבר. ירושלים. להמשיך לקרוא קאנייץ
עובר למסעדת 'סיקסטיז', שם ישבתי בחברת איריס, ברק, ידידי הנערץ דבוש, אורחים וגם לבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחוד המקום, בתפאורת סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו. להמשיך לקרוא איזויניצה
במדרחוב רואה הרבה אנשים, ועם זאת – לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה מה התכוון המעצב, ותהייה לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.
נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו – ובקיצור – במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מובחן.
יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.
אישית, אינני מותנה לערכים אסתטיים סלאביים. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, ועם זאת שונות מהאבחנה שהמראה הוא בעיקרו שילוב של טיפוח, הדיסציפלינה בשמירת הגוף, על מצע גנטי מסויים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כ'יפה', לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים ויטאליים החורגים מטעמי אסתטיקה.
הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידו הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיקה. בבאנליה, העקבים מוסיפים לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, העקב משנה לנואלת פרופורציה – תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה למטר תשעים, הופכת לכוסית־על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.
יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה.
כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, אינני מתעדכן ועובר למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון השתייתי שטותי, גם טי, הגנטי פרובינציאלי שלי.
יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי – היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים, חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. הם מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמתו לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש, ולא הסלמה של ישן. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקשורת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתוח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטר־דיסציפלינרית קוהרנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת–אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל ומרפקיה עוקבת לצלע ומתרחק. היא מתכופפת מעכלת את המכה, מזדקפת מכורכמת פנים, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש, לא בתכניו, לא בטיעוניו ולא בסגנונו.
צהריים. נוטל את המחשב הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט. להמשיך לקרוא קולטורה
יוצא מהחנייה כדי להגיע לקפה שממול בהמשך לשדרה הראשית נובי ארבאט, החוצה את הרינג. עובר את הכביש במנהרה תת-קרקעית. נראה לי, שהמוסקבאים האלו קיבלו את ההשראה לבניית עשרות מעברים קרקעיים כְּזו, ממנהרת ככר המושבות או אולי זו של ככר מגן דוד שבתל־אביב.
חסקל העיראקי. ביקר אותי באייטיז בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- "וואלה, זה כמו בשיינקין." להמשיך לקרוא פרסטרויקה
חוזר הבייתה מהרכבת בנחת. עושה דווארות. בסבנטיז בשכונת התקווה קראו לזה חראקות ובהגייה אשכנזית – חראקעס, על לארק סטודיבייקר לבן עם ראש כלב מתנדנד על מצע כבש המונח על הדשבורד. במעודכאן – במוסקבה, על Audi A6 שחורה, טובלת בנוזל אנטי-ריח מחליא. להמשיך לקרוא גלסנוסט
טרמינל בינלאומי, International
שדה התעופה- השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אווירון 2010-13
אני לא בטוח שרואה נכוחה את המציאות,
ולכן עוד פחות את הסיבות להיווצרות היותה.
בפרדס כץ התייפחתי למי שמכר לי מיטה במחיר מופקע
ולא טרח להגיע או להודיע.
כמענה לבכיי הביא לי את "כל עכבה לטובה."
"ראשית," החנאנה שבי בעט "אנא בטובך,
חאליק מרפליקות חבוטות מסוגת עובדי האל ועבדי המיסטיקה."
"שנית," תמהתי "האם דעתו של אדוני משובשת עליו?
אם אתה כושל להגיע לפגישתנו,
מן הצדק שאם כבר, אני אתן את השורה הזו, לא אתה, הלא כן?"
חורף 2008-9 עודנו שחון.
לדעתי היו 4 לילות של גשם השנה. שלושה מהם היו בדיוק על האופנוע שלי כשנזרק מחנייתו המקורה וחנה בחוץ, ללא כיסוי. הוא מתבוסס בגשמיו ואני בדמעותיי.
הלילה הגשום הרביעי, היום, 10 דקות שבהן הרכבתי את איריס על הקטנוע שלה, המוצ'ילה הגדולה (לא מצליחה להיות) תחובה בין המושב לכידון, המוצ'ילה הקטנה דחוקה בארגז הקטנוע שלא מצליח להסגר עליה, מהבית לתחנת רכבת צפון. נרטבנו עד שד* מוצ'ילותינו.
שתי עלמות על רציף הרכבת שואלות אותי האם זה הרציף לרכבת ליהופיץ או משהו. "תשמעו" אני סח להן, "זו הפעם השנייה בחיי שאני בתחנה הזו. אני נורא מתרגש, לא יודע."
בני בן השש־עשרה וחצי רואה אותי זורק את הבגדים על המיטה בדרך לתחיבתם – אי אפשר לקרוא לזה אריזה – למוצ'ילה.
"אני מאד מיומן בזה" אני מבאר לו את הבלאגן. כלומר, זה לא שבתהליך זריקתם הכפולה מהארון למיטה ומהמיטה לתרמיל הם יסתדרו בשלשות (גרביים, תחתונים, טריקו בשקית) כמו שהבגדים הורגלו במיומנות האריזה של איריס, אלא, המיומנות היא שמה ואיך שלקחתי זה בדיוק לערך, או בערך לדיוק, של מה שאני צריך לנסיעה. ואם בכלל המוצ'ילה הגדולה תכשל לרדוף אחרי למחוז חפצנו המשותף, כפי שכבר קרה לפניי כמה חדשים בנסיעה לפיליפינים, ממש נורא – זה לא. זו המיומנות – לא לבכות על מוצ'ילה שנשפכה.
"ב- 2040" אז יהיה בערך בגילי כעת, אני סח לו "כשאולי תזכר בסצנה הזו, תוכל לומר ש'אבא שלי פעמיים-שלוש בשנה היה אוסף את השמאטעס שלו לטיול הלפני אחרון שלו'". אני מתמלל לו את הסצנה. הוא צוחק. יש שם מספיק הומור תואם את שלי כדי ליהנות מטוויסט מילולי. משנת 2000, אני מתייחס לכל טיול במתכונת זו כאחרון, ומצהיר שהוא ה'לפני האחרון'. אחר כך המרתי את זה לאופנוע הלפני האחרון.
למה? גם הבריאות לא משהו. ברך ימין, מזכירה לי את קיומה בדיוק בדיוק מתי שאני לא מבקש. או שמבקש שלא. בשבוע שעבר, במוצאי הבחירות שעטתי לכוון הטלפון הקווי המצלצל, ממתי צלצול הטלפון הקווי הוא אלי? – דרכתי בזווית על המרבד של סטלה והתעופפתי על כתף שמאל וידי המאגרפת בין הצלע מעל הלב והרצפה. היא, הכלבה בא ללקק אותי בחמלה. קיצור, אני נאנח בכל נשימה באופן שכואב הלב. ליטראלי, עצמות החזה. עדיין. ולא אדבר על הראייה המתכהה – פתאום מבין את הביטוי ראייה קהה, או מתכהה, השמיעה הכבדה, על זרם הטפטוף או טפטוף הזרם כשמשתין. "המערכות קורסות" ריטה היתה מכריזה בהשלמה נחרצת.
אומר לבתי בת השלוש־עשרה וחצי "שיישי, יש לך משימה: שמרי על כך, שאיתך אני אריב מכולם אחרונה".
"אבא" היא אומרת לי "אני אדאג לזה שלא נריב בכלל".
"לא, גיבורה שלי, אל תלכי כל כך רחוק, אסתפק בכך שפשוט תשמרי, שאיתך אריב אחרונה".
"אבל למה?" שואלת.
"כי אני יודע עם מי יש לי עסק" לא פירטתי עם מי.
עדכנתי אותה שלא אסע עם מי שהייתי אמור לנסוע.
הטיולים הכי חזקים שלי הם לבד. להסתובב כמו מולקולה באפלה כאוטית. לאיריס לא מתאים. זה או לבד או עם חבר/ים. בודק את האופציות: ההוא, הנערץ, שאיתו נסעתי 'לראות ג'ירפות בקניה' שמתעקש שצריך לנסוע 4 פעמים בשנה, בדיוק בדיוק לא יכול. אחר, ידידי האמן, מתנודד בין פעלתנות קדחתנית בתשלום לבין מלנכוליה לירית חינם. השלישי, איש מעשה – מצטרף. מכירים מגיל 9 ושלושה חודשים. מחולון. אוהב אותו. מתאים למסע כזה. רוכשים כרטיסים והכל.
ביום שישי האחרון ירד לי הסימון, שבעצם אני מעצבן אותו ברמה ש-איך להתנסח, מה שאני עלול לומר מאיים לו על האיזון השלוותי. Welcome to the club. אולי אציע להם, למי שאמירותי מרופפות את שלוותם הרופסת, לפתוח קבוצה בפייסבוק? לא מתאים לי להצתוות לסוג כזה של טיול בלי בירור מקדים.
קבענו לשבת גם בסטורדיי וגם טו סיט, 48 שעות טרם הטיול באלרלעי, הקליניקה קורא למקום, לדבר על התכנית; דקה:
נחיתה בסאיגון
מונית לרובע המוצ'ילרים
מתארגנים על הוסטל
יוצאים ללמוד על המשך התכנית.
יוצאים ב- 26/2, יש כרטיס חזרה כעבור עשרה ימים צנועים. זה מה שהתאים לו.
זהו. אלו התוכניות שאני עורך לנסיעותיי.
עברתי לנושא העיקרי,
העליתי את העובדה שאני מעצבן אותו. שעה אחרי נפרדנו. לא כידידים.
התבאסתי לקצה. אמנם לא התאים לי לנסוע עם מי שאני מהווה איום לשלוותו, ועם זאת, העובדה שנאמרו דברים שהיו כל כך נכונים ומתוך כך ראויים להיאמר, ומכאן יש להניח, שיוסיפו משקע ליחסים עתידיים, חירבנה לי את מצב הרוח. חזק.
למחרת היו לי שני מבחנים. החבר ביטל את נסיעתו ואני עם ג'יפה על הראש.
שלוש שעות לפני היציאה מהבית התקשר.
בסיום השיחה אמרתי לו שאוהב אותו. באמת.
ברכבת לשדה, הטריפ מתחיל לעבוד. רצף המחשבות, האסוציאציות בטורבו. קורה כשאני לבד. ב-מוד.
[1]
אני שכנזי חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית.
ובגרסה המלאה:
אשכנזי חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית, חף מרומנטיקה.
