הוא מסתובב כמו מטבע ואתה לא יודע אם הוא עצופלי.
אומר ידידי הנערץ על מכר משותף, היפר נורמטיבי.
"תראה, אני בכיף מוכן שתכניס אותי לכל מגירה,
מניהליזם עד שובך יונים,
מאקזיסטנציאליזם לדרופבוקס.אני סך הכל איש פשוט ושטחי שחותר לכיף, תכנים, ורציונליזם. זה הכל.
לא מספיק יודע מה זה ניהיליזם, כדי לדעת אם זה אני. יכול להיות.
אבל אני מ`כפת לי אני, אם אתה משייך אותי לרפובליקניות ליכודניקית, או לסוציאליזם כזה או אחר, אז אני שם? לא.
אין לי שליטה על איך שאני נתפש,
הרווחתי כל תפישה ביושר,
אבל שום תפישה חיצונית לא מזיזה אותי מהמקומות שאני בוחר באוסף התניותיי להיות.וכן,
- רוצה היום,
מניח שיקרה, למעשה חושב שבלתי נמנע על אף עיכובים תקלות ופניות בדרך,
שבתהליך, אבולוציוני, איטי, מבנה המדינה יתפתח, ישתנה ויהפוך למבנה חברתי אד-הוקי יותר, כשלמדינה במבנה המוכר היום תיעלם.
לא, לא רוצה לעשות פעולות מעשיות קונקרטיות לקדם את החזון הזה. מריבוי סיבות:
- לא יכול לעשות את זה,
- לא יודע לעשות את זה,
- לא רוצה לשלם את המחיר,
- לא חייב לנכוח במימוש החזון, שכן,
- וודאות המציאות בה אני נמצא לא מספיק כדי להניע למעשה שתוצאותיו בלתי חזויות,
כלומר, לאושרי, המבנה המדיני דמוקרטי ליברלי מערב אירופאי במדינה בה אני חי רחוק ממושלם, לבטח מהחזון, ועדיין מצוין מאד ביותר, לבטח מול אלטרנטיבות אליהן נחשפתי,- מבנה חברתי נטול מדינה לא יכול להתקיים מפני
- שמרכיביו האנושיים לא בשלים לכך ולא רוצים אותו,
- פרטים מתמירים את זהותם האישית לזהויות קבוצתיות גם מדיניות, ואי אפשר לשלול את זה מהם בהליך רבולוציוני.
- אם ניטשה אמר ש'האמונה היא חוסר רצון לדעת',
אני מתייחס לאמונה כחוסר היכולת להיות באי וודאות.
בסיס הרציונליזם, לתפישתי, הוא ההנחה, שהיעדר הסבר או ידע לתופעה היא זמנית, בעתיד כלשהו היא תפתר,
כפרופ' לייבוביץ' האמין שהמשיח יבוא. בעתיד, כלומר, לא בשום הווה, החותר לרציונליזם, בציפייה אך במעט יותר התכנותית, ממתין להסבר שיגיע, גם אם תודעתו עד אז תימק.
ועד אז, אין סיבה לאמץ אמונה מהדילר האמונתי השכונתי שבדיוק עכשיו חולף על פניו בפינת הרחוב, אז יאללה תן לי את המנה המנחמת."
את אהרון ארד פגשתי אצל ידידי הנערץ. דמות מוכרת לעכברי המוספים הכלכליים. מליונים עברו תחת ידיו. בישראל ובחו"ל. כולם היו שותפיו. חלש על מיליארדים, בעליהם של מליונים, בעלן של אחדות, ספח פרסום, צרכן מותגים ידועים.
הדחתי את ידידי הנערץ ללימודי רכיבת אופנוע.
דאגתי שמא ייתפס.
הרגיע, שאם יראה משטרה יברח, שכן כמומחה להימורים וסְפּרֶדים, הסיכוי שיתפסו אותו יותר קטן מהנזק שייגרם לו אם רשיונו, שטרם יורט, יישלל,
ובכלל, הוא רוצה עוד אופנוע. אחד זה משעמם.
חבר, טיפוס, אינטליגנט, מוכשר באופן יוצא דופן.
במקור דתי.
למד ראיית חשבון. היה חשב.
ניהל בתי השקעות.
רץ מרתונים, בקוטב, טיפס הרים, באקסטרים, באומנויות הלחימה.
לומד מקרא. ואכדית.
הקים מועדוני ריצה ולחימה, ביקר באשארמיאדות.
מתייחס לעצמו כמי שנע על דיסציפלינות. נחשף, שינה חידש.
(מכיוון שבא מעולם דתי) הגזירות השוות והאלגוריות רווחות במחשבתו ובשפתו, מרבה להשתמש בדימויים, ואף נותן להם חיים עצמאיים משלהם.
דיבר על
'חישול פלדה באמצעות חימומה, הטחת מכות בה, וקירורה,
שוב ושוב,
תוך סיכון שבירתה.'
מאוהב באליגוריה.
לתמיהתי.
אולי בשל היותו ניחן ביכולות-על
נע על יישום מסלול כישורים, מעשים, פרוטוקולים ורוטינות הנובעות מאותו מקור על מגוון דיסציפלינות והתנועה היא רק תנועה יישומית, לא תפישתית?.
ואני, בנמיכות שואייל, אז מה אם כך מחשלים פלדה? האם בחירה באליגוריה בוראת מציאות ולכן יש להשליך את הבריאה הוירטואלית הזו, כעונש, על בוראה, אישית?
אם נעשית פנייה המשרתת את הנמען,
והנמען מסתפק במנאד רוש
– לא מוצא לנכון להגיב –
כלומר מוצא לנכון לא להגיב,
זהו סימפטום מובהק
במובן שמשהו
בהתנהלות, במערכת הערכים התקשורתית
משובש.
מבחינתי – היעדר התגובה הוא חיווי,
לטעמי – סוג של חיווי מצוקתי, או מצוקה חיוויית.
להמשיך לקרוא מנאד רוש, מנוד ראש
כן, מכל פעולה ניתן, כדאי להפיק למידה.
שמעתי על הקלישאה.
בשני מיזמים שנטלתי חלק, הושקעו משאבים.
לא יצא מהם דבר.
בשניהם, המובילים סיכמו לאחר מכן- ש'למדנו'.
אני למדתי שהמיזמים מסיבות רבות ומסוימות לא ישים.
שהיה עדיף, לאחר המעשה, לא להיכנס.
שעם הידע שיש כעת לא כדאי היה להיכנס.
כניסה לשדה מוקשים, ועדיין-
* מ.ש. = מס שפתיים.
במשך שנים אנחנו מתארחים בקהילה גדולה לסדר הפסח.
שמתי לב, שעל פי הסידורציות, מארחיי ומשפחתי מושבים, תמיד, בהיקף האולם הגדול, ובדרך כלל באותה פינה. דרום מערבית.
נעדר מיומנות הערכת איכות המקומות ביחס לאחרים, המקומות בהחלט מצוינים לי.
לאחר הסדר הקודם,
טעיתי,
ושיתפתי את מארחיי בעובדה שמושיבים אותנו תמיד בהיקף,
ותהיתי בקול רם, כלומר בכתיבה,
על עובדה בלתי ניתנת להפרכה זו,
והוספתי את השאלה במה שנראה לי כהומור,
ונראה שנתפש כ-
האם מיקומנו בשולי האולם מסמן את מעמד המארחים בשולי קהילתם?
בסדר האחרון הושבנו בלב ההתרחשות, קרוב לבימה.
וגם נשאלתי אם אני מרוצה.
ואני, מציקן, צייקן וטרחן בלתי ניתן לריצוי,
זורה רעש, זורע תעוקות, קוצר טעויות,
מפעיל את יכולותיי (המוגבלות) לייסורים עצמאיים,
מצר על אי-הנוחות שאמירותיי יצרו,
מתחרט עליהן, שהרי ממש לא מתכוון לגרום למיטיבי המארחים אותי לבצע פעולות כאלה כדי להיטיב עם עצמי,
או להחצין את רצונם לשנות את תפישותיי על מעמדם בקהילה.
ובכלל, המקום בהיקף מצוין מאוד ביותר ומתאים מכל הבחינות.
אז עניתי,
הודיתי על ההזחה למרכז ההתרחשות, וביקשתי שבאירוע הבא יפעילו את השפעתם ויזיזונו חזרה לשולי הסצינה, היא הקומפורט שלנו.
קידום התנהגות רגשית של פרט,
כשהיא נוגדת התנהגות רציונלית,
התביעה להבנה ואמפטיה אליה,
מהווה ספיחה של אמפטיה, הבנה להתנהגות פוגענית של הפרט, כלפי עצמו, לעתים גם כלפי זולתו,
וזאת תחת כותרת של אפשור החופש
ובפועל, שלילת החופש מאחר, שנאלץ להכפיף את הכרתו, התנהגותו, העדפותיו להתנהלות הלא רציונלית.
חילול כבוד מת? כבודו?
אם גופה מתנתחת post mortem או מרוטשת בחמת זעם, קרה לה משהו?
ואם זו חית בר, לא גופת אדם?
זה כמו הקוקוס הנופל בחוף ללא שמיעת בן אנוש.
אלוהים כועס על השחתת יציריו?
מרתון תל אביב 2013 נערך ימים מספר טרם סוף החורף, הרשמי,
כשהמארגנים, כלי התקשורת יודעים ומיידעים שישררו תנאי שרב בעת קיומו.
במהלך האירוע בריצת הריצה, אחד הרצים מת מהתייבשות.
גם מפני שאינני מאמין שסטרוקטורה תמנע את כל המצבים שמנסים למנוע,
וגם לא רוצה להשית 'מגבלות זהיראות יתר' – אף אחד לא רוצה מגבלות יתר, ועם זאת במתח בין חופש לבין זהירות מגבילה, אני במובהק בצד של החופש על חשבון הביטחון, בבחינת 'יזהר מי שרוצה ביטחון'. אישית אני מעדיף שלטון רופף, עם כל המשמעויות והחריצים שמאפשרים למקרים שאינני רוצה שיקרו, ולרדלל עד להפיג את 'דאגת' הרשויות.
כמו שסוכן הביטוח משדל לרכוש ביטוח צד ג' באמירה: "ומה יקרה אם תפגע במרצדס?", האם בנטייה לא להדק את השליטה, אין חשש שיסתובבו יותר אנסים ורוצחים – אני לוקח את הסיכון שאפגע במרצדס, ומעדיף את החופש.
הנטייה לצד זה או אחר מקורה בהתניה אישיותית שנוטה לצד אחד או אחר.
ההתניה נשענת על עיבוד השפעות תמהיל אישיות, רמת תחושת ביטחון אישי/ חרדה, חינוך, סוציולוגיה, סביבת גידול, השפעת דמויות דומיננטיות.
לכן, חש לצפות, שנטייה זו, תדור בכפיפה אחת עם התניות נוספות של מכלול העדפות, ערכים ותפישות.
כפחיות הנשרכות מאחורי האוטו חתן-כלה המקרקשות תגובתית לאחר מעבר המכונית,
כן במקרים של הוויות חיים אחרות; הרציונל, אף שרובנו חושב שהופעל טרום ההחלטה, הופעל לאחר גיבוש העמדה*.
אז הרציונל מופעל ב-להסביר את מקור הנטייה,
או, לקדם את השפעת התפישה של בעליה על הסביבה.
ומוסיף, בזהירות, מינורית, שמזהה בארכיטיפוסים המבקשים שהמדינה, מוסדות, גופים סטרוקטורליים יקחו אחריות על מאורעות בחייהם, אנשים פוחדים, חרדתיים, שמשוועים לעזרה או לפחות חמלה לתחזוק עצמם.
אינני מטיל אחריות על גופים אלה במקרה זה וכזה.
* (כל) עמדה מתגבשת על ידי הפעלת סנטימנט עם בקרה רציונלית להתאמה למציאות כדי לספקה.
היה לי חבייר ילדות, שעל פניו, מזכיר במידותיו את ידידי הנערץ;
דמיון מהסוג של 'מה פתאום?' הרי זה כזה וההוא בכלל ככה,
ואני לא יכול שלא לראות את היותם חולקים את היותם צבעוניים וכמה גווני יסוד משותפים:
בעוד חבייר הילדות מסתכל מלמעלה למטה פרקטיקו-מולקולרית, מעשית, בידיים,
ידידי הנערץ פונה למעלה, אסטרטגית, לתהליכים והערכות על.
האחד שימר על סוציו-אקונומיקה קבועה לכל דרכו,
השני, נע על סולם הריבוד החברתי, ובהתעשרותו פנה למסלול המהיר, והתחכך בשועים מהזן המהיר, נוצץ ומוחצן.
הראשון, גידל בת ובן בגיל צעיר מהממוצע שפנו בהצלחה יתירה למקצועות היפר פרקטיים אקדמיים,
בעוד השני הוליד את שני ילדיו בגיל מבוגר מהממוצע וחווים אתגריים לימודיים.
האחד נורמטיבי לחלוטין,
והשני אפילו לא לסירוגין.
אולי לפרקין, בטקסין.
את הראשון חיבבתי והעברנו בחלון זמן קצר חוויות,
את השני אוהב וחולקים בחלון רחב רבות.
ואני בכלל מבין למה יש מי שלא רואה את הדמיון, שכן זו לא זהות, זה דמיון, זה לא מתמטיקה שבה פרט אחד מפריך דמיון, ואכן יש שוני, בבחינת המפריד ביניהם יש הרבה.
בעיצומה של הגשמת הדחת ידידי הנערץ לרכוש אופנוע מפואר טרם קבלת רישיונו, מתעדכן שאבא של חבר נפטר.
בלווייה פוגש את חבייר הילדות. ערב קודם השיא את בתו.
חופר לו בשאלות על החיים; מספר שאחרי שהתגרש גירושים רגישים מצא אהבה אצל גרושה אם לשלושה, שמתכוון לעבור לגור איתה.
אני מחמיא לו שבניגוד ל- 53 63 73 שלי, הוא בן 53, נראה 43 ומרגיש 23.
"מרגיש בן 16" הוא מתקן.
עודר לו בשאלות דיקמן: 'תגיד תגיד, במה היא דומה לאשתך לגרושתך'? ב'שום דבר' חורץ ומראה לי על מסך הטלפון בבואה דקיקה ובלונדינית כגרושתו. מייחס לעצמי את השטחיות אונסת ההשוואות.
מציק לו עם 'האם אוהב את חתנו?' בפיקחות של נורמטיביים מורייח עם בחירתה של בתו ונותן לי את מה שטוב לה וכאלה.
טוב. מבין. אז בא לו ב-90 מעלות: 'תגיד תגיד, לתפישתך את טובת בתך, האם עשתה לדעתך, את הבחירה הנכונה, לה?'
אז הוא מספר לי, כמענה, לא כתשובה לשאלתי, שעם עזיבתו את הבית, ילדיו לא דברו אתו. בהמשך הילדים החליטו לא להפסיד אבא. אז חזרו לדבר. אבל החתן לא ידע לצאת מזה, אז ממשיכים לא לדבר.
ומוסיף שהגב כואב לו, רקד עד 3 בבוקר.
"ותגיד, היית עם חליפה אתמול?"
"בוודאי," משיב "גם הבנשלי."
שלחתי סמס לכמה תריסרים ממכריי עם השאלה:
"כשאתה לבד, האם אתה עומד בצפירה?"
ניתן, כביכול, להניח שמי שנוהג לאחר יגלה סובלנות כלפי התנהגות דומה של האחר.
ולא כן הוא, כמובן.
יש המתייחסים לזמנם כבעל ערך אחר, רב מזה של זולתם. ברמה האישיותית: להמשיך לקרוא הדדיות מאוחרת
בהתכנסות חברתית, יש מי ששוקעים לסמארטפוניהם.
לא מנומס. לא תמיד ראוי. אין את הקדשת הקשב, יש את ההמנעות מנטילת חלק אקטיבי, לא מותנה מההתרחשות.
זן אחר של קשר בעידן החדש.
נראה, שעידן התקשורת האקסקלוסיבית אנאלוגית, נמוג. להמשיך לקרוא תקשורת חדשה