אחיזה תודעתית
מסורת:
- צבר פעולות אנושי,
- לרוב מהנה את משתתפיו,
- קבוע, מבוצע כרוטינה אחודה,
- נטול הכרח או תועלת כשלעצמו,
- הקשרו תפישתי, טקסי,
- הטריגר לקיומו – אירוע או מועד ידוע.
- מהותו סמלית,
- תועלתו העצמת תפישת ערך למשתתפים
- ותכליתו ליכוד קהילתי.
מסורת:
הכרזה על אובייקט, רעיוני או גשמי, כבעל ערך עליון מוחלט.
הכרזה על אובייקט כקדוש, היא מאבני היסוד של דת.
חתירה לרציונליות היא התנערות מערכים קדושים.
הקצאת ערך לאובייקט, כשלעצמו. תוך בחינה מתמדת.
אובייקט הוא קדוש, אם סובייקט מקצה לו ערך כלשהו,
מסיבות וולונטאריות בהחלטה מודעת,
כשהערך מוחלט,
לא יחסי,
לערכי אובייקטים אחרים.
מכליל | מדיר | |
מכנס (נורמטיביות) | אמונה | רציונליסט (סביר) |
מניח, חושב, חפץ שהחותר למחשבה רציונלית, עמוק בליבו, בסתר מחשבתו, שותף לווריאציה של אמונת המאמין, רק שמסיבות לא רלוונטיות בוחר להסתיר את אמונתו. חי בתפישה שבעתיד כלשהו האמונה, תיחשף. | תפישה | החותר להבנה לוגית מניח, חושד, שכל אחר לא רציונלי. (לא מבין את הייחוס לאיבר הלב מעבר להיותו אינסטרומנט אורגני לקיום חיים.) מפריד בהנחתו בין היותו מוכוון לאופן מחשבה רציונלי לבין מי שמוכוון אמונתית. |
הדתי החי בביטחון תשובותיו, כלומר הביטחון במקור כל התשובות, מניח שהחילוני בהדחקה, עושה דווקא ומכעיס. בעתיד כלשהו, מוחשי יותר מעתיד בוא הגאולה, משיח או הנירוונה, חסר האמונה יחטוף את הבומבה המאירה והמשנה, הפעם לתמיד, את התפישה הלאטנטית הקיימת ויכיר ב'צדקת' האמונה. | דת | הרציונליסט לא מייחל לכוח עליון מסדר, ומעריך שעמיתיו ייתפשו בקלקלתם האמונתית בטלטלה התודעתית הבאה. |
הלאומן משליך את תחושותיו על הרציונליסט. הוא משוכנע שאם לו יש את תחושת ההתעלות משיוך לקולקטיב נשגב ערכית גם האחר לא נעדר רגשות אלה.מבחינת הלאומן, הרציונליסט בחביון רגשי, נאבק ברגשותיו. מתישהו בעתיד, יראה את האור- יחשף לרגשותיו, ילך איתם, ייהנה מהם, וולונטארית שכלתנית. או, שתחושת הלאומיות תכפה עליו בעל כרחו, באמצעות גורם חיצוני עויין שאיומו יוכיח את הצורך הקיומי בשימור זהותו הלאומית. | לאומיות | אין כמיהה לתחושת יחד של קהילה חזקה מפרטיה, המאליהה את קיומה כערך עצמאי ומקודש. במקרים מסוימים היעדר הכמיהה מלווה באי-נוחות או חשש אם מזהה שקידוש ערך הכלל עלול לאיים על פרט כלשהו, ובאסקלציה השלכתית על עצמו. |
המאוהב גורס שהרציונליסט שואף להירפא מאכזבתו הרומנטית. עוד לא הייתה לו ההתנסות הראוייה. | רומנטיות | ולא למחוות ועזרים רומנטיים שהם מהות היחסים הבינאישיים. |
הנורמטיב משוכנע שהלא נורמטיבי מנסה להתכנס לכללים שמיטיבים עימו, רק שאינו מצליח. לעיתים הנורמטיבי יגלה חמלה וגמישות לעצם המאמץ, שכן גורס שאם האחר יתאמץ גם יצליח להתקבל לאחווה, יקבל את הטובין- אישור הכלל, שכן בבסיסו הוא שואף לכך. במי שלא מנסה להתכנס, הנורמטיב רואה כסוציופת. מסוכן. | נורמטיביות | התוצר לשאיפה של הכרת הסביבה נחשבת כבונוס מפוקפק, שכן, אם הסביבה תפעל רציונלית, מה שבאופן גורף, כנראה לא יקרה, לתפישת המדיר קיום הכלל יהיה טוב יותר, וכך אין סיבה לשאוף לנורמטיביות, אלא לרציונליות, בתקווה שנורמטיביות תטמע ברציונליות. |
אמונה, כל אמונה נסמכת על רציונליות. החל מהסיבה למה להאמין, וכלה בהתאמה לתנאי מציאות. אמונה במהותה לא מתיישבת על רציונליות מוחלטת. תמיכת עמיתים לאמונה היא התמיכה האפקטיבית, הזמינה והזולה ביותר. בנטייה האנושית, ביחסים בינאישיים, קיים ממד ההכלה, החיבור, הסליחה – גם אם בשם תפישות אמונתיות נעשו נזקים רבים – ממד הכינוס יחד. | הצעה, למה? | במחשבה רציונלית יש הפרדה בין העדפות, טעמים ורצון שגם לרציונליסט יש אותם – גם אם נתפש כמנוכר, משמים או חסר אותם – לבין תפישת מציאות והכלים להגשמת תאוותיו. בדמוקרטיה, הרוב לא מהווה כלי להוכחה לוגית ל'צודק' ו'נכון', אלא כלי להתנהלות בחברה. החתירה לפירוק, הפרדה, היא בבסיס המחשבה הרציונלית, המלה ביוונית למדע מקורה ב'חיתוך'. ברציונליות אין חתירה לבנייה. |
נראה שיש יותר חופש בין בחירה באמונה כזו או אחרת מאשר האם להיות רציונלי או לא. נתקלתי בין מי שנע בין אמונות, דתות, זהות לאומית ונורמטיביות בתוכן. לא פגשתי במאמין שהפך לרציונליסט. פיתוח אמונות ורציונל התומך בקיומן מצריך אינטליגנציה גבוהה מבסיסית. | בחירה | נראה לי שאין יכולת בחירה האם לחתור לרציונליות. נראה לי יותר שזו תצורת מחשבה.לא נתקלתי בחותר לרציונליות, שהחליט לחדול מחתירתו. המנגנון הבורר האם אדם מוכוון רציונליות או לא, בלתי מאובחן לי. חיות עם אינטליגנציה נמוכה משל אדם, מתנהלות ברציונליות תגובתית מול גירויים. חתירה מובהקת לרציונליזם, בצד היותה משוייכת לניתוק רגשי, מקושרת לאינטליגנציה גבוהה, שכן מחייבת כלים אינטלקטואלים לפירוק מציאות למרכיביה, בכל עת, בהיותה מנועה מהתכנסות לנורמטיביות מנחמת. |
נחשפתי למי שרואים עצמם כ'חילונים גמורים'.
*
ועם זאת על אף עדותם זו, לא משוכנע בתקפותה.
לא הוגן ככל שיהיה, מניח, שאם יגורדו מספיק, מעטה כלשהו יוסר ועדויות אלה יפוקפקו.
איך אותגר שמעֶרל מהשטעייטל לשמור על מסורת, מצווה כלשהי, ותוגמל על תלאותיו.
מסורת*
חזרה על סט פעולות מסויימות,
מנותקות סיבתית, מהפרקטיקה המקורית לעשייתן –
אם יש צידוק פרקטי, זו רוטינה, לא מסורת –
קשורות תודעתית
להסמלת רעיון פרקטי,
ערכית נשגב,
שמייחד קולקטיב
איתו מקיימי המסורת מזדהים,
אליו מקיימי המסורת מתייחסים,
רווים ערך תודעתי מההשתייכות. להמשיך לקרוא מסורת
אביו של חיליק נפטר.
שואל אותו על מנהגי האבלות.
במהלך השבעה מסביר ש'אינו מאמין בטקסים.
אני לא מציק.
אחרי השבעה שואל מה המגבלות ההתנהלותיות בכל הקשור לאירועי שמחה.
מבהיר, שאצלם בעדה הכל בפנים. לא מחצינים. ומוסיף, שמי שתוהה למה הוריד את הזקן אחרי שבוע, שיידע שהם נוצרים את זיכרון הנפטר פנימה ולא בסמלים חיצוניים.
קידום התנהגות רגשית של פרט,
כשהיא נוגדת התנהגות רציונלית,
התביעה להבנה ואמפטיה אליה,
מהווה ספיחה של אמפטיה, הבנה להתנהגות פוגענית של הפרט, כלפי עצמו, לעתים גם כלפי זולתו,
וזאת תחת כותרת של אפשור החופש
ובפועל, שלילת החופש מאחר, שנאלץ להכפיף את הכרתו, התנהגותו, העדפותיו להתנהלות הלא רציונלית.
זוכר את אבי מניח תפילין.
עד סוף שנות השישים.
אז- הניח להם.
אצל סבי היינו חובשים כיפה,
מברכים על המזון.
הוא היה פעיל בבית הכנסת ברמלה. להמשיך לקרוא התפתחות דתית, דתיות עצלה
שלחתי סמס לכמה תריסרים ממכריי עם השאלה:
"כשאתה לבד, האם אתה עומד בצפירה?"
משער, נשמע נאה יותר מ'חושד', שמי שמציע תכלית-על לקיום האנושי, מנסה לרתום את המחפשים למטרתו שלו.
כן מניח, שהתכלית המוצעת לא נמצאת במובהק בהלימה עם טובת הפרט המבקש את המענה.
תפישתי המוספת לפרשנות הרבים, לרב הנכתב על 'תכלית הקיום'- להמשיך לקרוא תכלית קיומינו
תחזית, טיבה לינאריות, נסמכת על ניתוח מידע קיים והתפתחותו,
אחרת זו נבואה, הלא כן?
נבואה נתפשת כפעולה של שוטים.
לכן תחזית יכולה להיות שגוייה,
ונבואה, רק באופן מפתיע, מתגשמת. להמשיך לקרוא תחזית ונבואה
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
עם זאת פרטים שמחליטים לחלוק את חייהם עם בני זוגם, לא מקדישים תשומות ישירות לקידום ערכים חברתיים.
למה דחוף לכל כך הרבה אנשים שמחליטים לחיות עם בני זוגם, להוליד ילדים משותפים, לערוך טקס בו מעשית, לא קורה דבר אונטולוגי?
למה הם מתחתנים?