תפנית בידיעה
הטכנולוגיה והתקשורת הזמינה, שיטחו את ההיררכיה בריבוי תחומי חיים.
עיתונאות – חשיפת תכנים והפצתם בערוצי תקשורת מתואמים לעניין ציבור מובחן.
ישנן סוגות עיתונאיות, פלטפורמות, סוגות תוכן ועניין וכן סגנונות הגשה מגוונים.
לבעלי סמארטפונים יש תקשורת רציפה, מצלמה, ומכאן את האפשרות להביא לידיעה רחבה את 'ידיעותיהם'; העיתונאות נכנסה לעממיות פופוליסטית.
בישראל 'עיתונאים ימניים', משתמשים בעיתונות באלמנט ה'הפצה' שבה, כאשר עניינם הוא שירות תפישה לאומנית אֱמונית שלטונית, ובכך
- חושפים אמת מצידה השני של עמדתם – מבורך,
- מקדמים פייק ניוז מצידה הראשוני של עמדתם, כדי לקדם את תפישתם,
- מקדמים תפישות ועמדות, כפובליציזם, הוגי דעות ותפישות – לא עיתונאות.
מזה שנים ישנה סוגת תקשורת, חושפת שחיתויות, ועוולות.
בישראל, אורי אבנרי בהעולם הזה, היה החלוץ הבועט ומחפש עוולות ושחיתויות.
רפי גינת, כלבוטק, העלה את הז'אנר למסך, לפסים צרכניים, המוניים, והוסיף את הרובד הנוסף – לא רק מדברים שחיתות, עוולה, אלא מוסיפים נדבך של התממשקות עיתונאי חושף עוולה–נוכל.
רובין הוד; זה לא רק הטיפול בבעיה, אלא גם האיך.
כעת, עידן ההמון, רובד ההתממשקות עם הנוכלים התעצם. חלק אינגרלי מחשיפה זה לראות את העיתונאי מתעמת עם הפושע (לכאורה) הנמלט.
אדוה דדון, אורלי וילנאי וגיא מרוז, אילה חסון, אלמז מנגיסטו, מתן חודורוב, רודפים אחרי פושעים עם מצלממה, טוענים נגדם, באים בטענות למה עשו, ולמה מתחמקים, ובעצם שופטים אותם ציבורית.
אף אם בשם חופש הדיבור אינני רוצה למנוע את זה,
וגם בסבירות שרוב רדיפותיהם, אשער בלא בדיקה, מוצדקות מבחינת מעשי הנרדפים,
זהו ז'אנר מאד בעייתי.
נמוך. לי.
הצורך
