בצפייתם במשחקים,
נורמטיבים, חותרי התכנסות הזדהותית קולקטיביסטית,
צופים בגילויי הלאומנות הנספחת למונדיאל – החל מאוהדים צבועי דגל, ועד מהומות במרכזי ערים,
ונהנים, כך אני משער, פעמיים: להמשיך לקרוא מונדיאל גילויי לאומנות
נובואינטלקטואל, אינטלקט דיסציפלינרי,
ידען בדיסציפלינה שאינה מרחב 'פרט־חברה–ריבון' המתייחס לפתרון תעוקה פרסונלית כאידיאולוגיה, העדר עומק, ללא הקשר או סימוכין, והסתמכות על תפישות אמוניות חברתיות נורמטיביות מוטמעות.
סולידריות הוא קשר מתומלל בתודעת פרטים המתיך אותם ליחידה מוצקת, החולקת מצב קיומי על ציר השרדות–כלכלה בדרך כלל, החולקים מערכת ערכים והתנהלות משותפת מנוסחת על ידי המארגנים, המזהים שהתארגנותם ליחידה נתפשת אחת תקדם עצמם ביחס לאלטרנטיבת התנהלותם כפרטים נבדלים.
העיתונאית דנה ורון מעלה מספר שאלות ואינה מצַפָּה לתשובות.
כלומר, היא כפרזנטור הרעיון ומפיצי מסרים ממין אלה לא באמת שואלים. הם שואלים 'שאלה משיבה' לקידום מסר אֱמוני.
לו דנה ורון הייתה שואלת אותי, את דעתי האישית המייצגת (רק) אותי
– והיא לא –
למה אני מתנגד, ל"סחורה יהודית", הייתי מפנה אותה, כתשובה לדרשתה התשוקתית, שם צפונות להן הסיבות. להמשיך לקרוא שאלות על מרחב ציבורי
עיקר תשומותיי התודעתיות מתועלות ל־מה שאני מכנה 'אחיזה תודעתית';
בשונה מתיאור ספרותי מילולי של אובייקט,
'אחיזה תודעתית' היא תצורת תפישה שמכוונת ל
תודעה אחרת, בלתי קשורה לנושא,
תבין, תתפוש – שלא לומר תאחוז 🙄 – באמצעות התיאור הנלווה את מהות האובייקט
כפי שנתפש על ידי המנסח אוחז תודעתית.
התודעה האחרת אולי לא תראה בהצעה ל'אחיזה' הגדרה, אך גם לא תוכל להזימה.
אחאנא"ר – אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית.
הוזמנתי לארוחת ערב בניו ג'רזי עם חבורת ישראלים לשעבר. ניסיתי לחמוק עד השלב שחשתי שסירובי יתפש כלא נאות. הם אנשים מתוקים. נעתרתי. בסוציופתיות המתעצמת שלי, אירועים מעין אלה מלווים סוג של תעוקה מקדמית, שלאחריה על פי רוב אני מחווה 'דווקא היה בסדר'.
רבים ממי שדברתי איתם על נושאי תפישות עולם, בעיקר אלה הפחות מיומנים* בסוג שיח כזה, נחרצים ואחוזים בתפישותיהם, חולקים בַּלְבֶּלֶת בין
תפישות עולם,
פרקטיקה התנהלותית,
ביורוקרטיה.
* אם איחשד בהתנשאות – הרווחתי ביושר.
לא כתרופה ל'התנשאות' אלא בסמיכות לה, העובדה שאני מרבה לעסוק בסוגיה אינה מביאה אותי למסקנה שהגעתי למסקנה אחת יותר 'נכונה' מאשר אחר שלא נדרש לתעוקות אלה. לבטח צברתי ניסיון רב בהקצאת תשומות לנושא.
תפישה קונסרבטיבית – אמונית, לאומנית, מתכנסת הזדהותית, יוצרת רהב טקסי וקונסטרוקטים חותרי הסכמה.
לעומתה, פרוגרסיביות – רציונליות, אינידיבידואליות, שיוויון ושלום, מניבה חתירה לדיאלקטיקה מערערת;
[כל] טקס הוא ניסיון להסמלת מציאות, סוג של אוקסימורון אמוני לצרכי עיצוב תודעתי, מניפולציה חברתית-דתית-לאומנית-פרסונלית.
בעת שרוגל אלפר חותר טקס, הסמלה, צביון, הוא מִדָמֶה, מתכנס בהיבט זה לתפישות קונסרבטיביות. כשכמיהת ריבון לטקס בניחוח וורדים ואלפר שואף לארומת קפה – עניין של טעמי ריחות, זהו מימוש סנטימנטים רגשיים שאין לאחד יתרון על אחר.
מי שנשאל שאלה,
שאין לו תשובה שמניחה את דעתו שלו עליה,
מאשים את השואל בתוקפנות,
מפני שהשואל חושף את חולשת יכולת מימוש האג'נדה, הנרטיב, שהנשאל מבקש לקדם.
