"מאיזה רציונל, מטאפורה צבעונית ביותר, הדוקה ומנוסחת בשנינות, מְתקפת לוגית קיומית את עמדת המשתמש בה?"
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
אנחנו דור שֶיָרא, בעבר, את הוריו וחושש, בהווה, מילדיו.
(לך אישית כמובן לא רלוונטי 🙄
בך – בהחלט ובאררוררר, אין חשש מהילדים שלך.)
בבחינת סביבתך, האם רואה את החשש?
הורינו לא או פחות פחדו מאתנו.
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
להמשיך לקרוא אפס נקודה משהו שקר
מינורי בפרקטיקה לוהטת, כלומר צוננת:
פוגש את האינדיבידואל הכי קול שמכיר.
מה קול? מיצג צונן מהלך; גרסת הבראדר מהברונקס של ג'והן מקנרו, בגרדרובה מתנפנפת אפור/ אפור כהה, בתל אביב.
מעצבן אותי: נוחת עלי בקפה, כאילו, מעתיר עלי מטובו, ואני אמור להתפעל ממנו. לא טוּב ולא התפעלות.
טאטה עצמו. כלומר קעקע, בקטנות. אבל כמה.
בין היתר, אותיות גותיות של שמות ילדיו.
תובע מזל טוב – נולדה בת. רביעית.
מראה את הטאטו הנוסף אתמול. טרי וחבוש.
מבהיר שחריטת האות A עזרה להם להחליט על שם הילדה-
התלבטו, הצריבה בבשר קבעה.
אוקטובר 2010
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
מקומות שהסט-אפ שלהן מסודר פחות מעניינים אותי.
אלא אם אלה מקומות שהוויית הסט-אפ הוא העניין. בהקצנתו, כיפן. או בכאוטיותו.
"אנשים לא משתנים.
אנחנו משנים את תפישותנו לגביהם בעקבות מידע נוסף אליו נחשפים
ומייחסים את השינוי להם."
"אנחנו נוטים לייחס מורכבות להוויתינו,
ופשטות קלה לפיצוח של האחרים."
במאית קולנוע קוננה על מיעוט הבמאיות ועל היעדר סרטי נשים,
כוננה פסטיבל קולנוע נשים,
והסבירה: "יצרנו גטו כדי לצאת מהגטו".
היכולת ליהנות ממגוון הרכבים סוציולוגיים, בריבוי מצבים. וליהנות מכך.
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
"לאכול בלמעלה מחמישים, לא משנה אם $ או €, זה לשלם על אכילת הצלחות, הסכו"ם הנוף והכוסיות. לא האוכל."
"אינני מתקשר עם אנשים לפרנסתי.
עושה זאת למחייתי."
פרנסיס פוקוימה, בספרו The End of History and the Last Man, 1992, גרס שקריסת ברית המועצות מסמלת את קריסת האידיאולוגיות, וחתירת בני האדם למימוש דמוקרטיה ליברלית במתכונתה האירופאית והצפון אמריקאית תוך יישום עקרונות הקפיטליזם והשוק החופשי. להמשיך לקרוא הקץ להיסטוריה והתנגשות תרבויות
אמא של, מודאגת שבנה 'מפרק ערבים' במג"ב.
"לא שלא מגיע להם"
מסבירה,
"אבל אם יעשה זאת שם, יהיה כזה גם בחוץ."
אוהד קבוצת ספורט מזדהה בעיקר עם האוהדים העמיתים.
הקבוצה היא הפלטפורמה להשתכשכות הסוציולוגית.
מה זה הדבר הזה, להצביע למועמד לראשות הממשלה בשל היותה אישה?
האם פעולה זו שקולה להצבעה למועמד גבר בשל היותו זכר?
