מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
החיים כאוסף משימות מדכאות על מצע מחריד מתי יגמרו.
הקביעה
או,
ודומיהם. וזה שיח לגיטימי. הייתכן שבקביעתו ואי שלילת הקביעה, הקובע בעצם מזמן את שלילת
קביעתו? רוצה בה?
הרצון כשלעצמו, טהור, מסונתז, הוא לא עילה מספקת למימוש וביצוע על-ידי בעליו.
יש לחזק אותו ברציונל.
גם אם רעוע.
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון.
פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…"
"רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן.
אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?"
"את בוחנת אותי?" מברר בחשד.
"ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד.
"שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
12/7/2010
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
תל אביב, ארוחת יום ששי בערב סתווי חם ולח.
איריס שומעת יללת חתול במצוקה. אומרת שהרבה זמן זה כך.
לפני 10 בערב, הולכים לסרט.
יורדים ופוגשים עוד כמה שמתגודדים סביב מכונית ירוקה שהחתול מיילל מתוך מנועה.
מני עצות נזרקות לאוויר. אחד משאיל את הפנס המותקן בטלפון שלי, ומאבחן שהחתול לא בהישג יד. להמשיך לקרוא מינורי בסיפור הקטקאי
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
לעתים אנחנו מתפעלים מאנשים מעשיים שהפשיטו את הסיטואציה לממד טיפולי אחד ואותו פותרים.
הצמצום הזה הוא פרקטיות יתר במקרה של השלכות שליליות של הממדים שלא טופלו במעשיות.
במקרי קיצון זה סוג של אלימות.
