ביטויים התנהלותיים של מבני אישיות מאובחנים.
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
עם זאת פרטים שמחליטים לחלוק את חייהם עם בני זוגם, לא מקדישים תשומות ישירות לקידום ערכים חברתיים.
למה דחוף לכל כך הרבה אנשים שמחליטים לחיות עם בני זוגם, להוליד ילדים משותפים, לערוך טקס בו מעשית, לא קורה דבר אונטולוגי?
למה הם מתחתנים?
בשיחות של שלושה ויותר, בהן עלו נושאים משמעותיים, תפישות, הגדרות, חתירות להבנה, מחפש, מנסה לאתר את האמצעי המקשר, הפרסונה, בין המחשבה הסבירה לנורמטיבית.
אלה היו הסוכנים המתווכים בין התבטאותי מעוררת האינסטינקט ההתנגדותי לבין הנורמטיבים.
בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה. להמשיך לקרוא מינורי בלאומיות הנחרצת
הודאה בטעות היא נחמת נטולי ההומור ובעלי היושר האינטלקטואלי.
מערכת "וגם":
מעיד על עצמו מי שאני מזהה בו
ידידי הנערץ, חתרן גדול של פתרונות מיידיים, גורפים, משָני מציאות.
בנו מתקשה בהיבטים מסוימים בלימודיו:
"ישבתי איתו, ובשלוש דקות לימדתי אותו מה שמלמדים בבית הספר ב-3 שנים." דיווח בסיפוק.
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
פיצ'פוץ' מולקולות מסתיר מציאות.
שאיפה לבחון מצבים אינדוקטיבית של חלקי המציאות הנתפשים, הקטנים ביותר הניתנים לפירוק, אליהם ניתן להגיע.
כוונה, מכלול, רצון, פחות מעניינים, לא חשובים, גם מפני שאינם ניתנים לפירוק.
היפוך הנברנות – תפישת מכלול, התייחסות לממדי-על במציאות וגזירת תובנה.
נברנים מולקולריים מסנגרים על גילוייה בעת שמקבלים ביקורת על ישומה,
ושוכחים שזו לא תכונה נבחרת אלא מוטמעת, כך, שלעתים מופעלת בהחצנה או מוסווית.
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
הנחשף אליה מזהה בה אטרקטיביות חיצונית נתפשת, מיידית.
היא מצידה, משמרת את המתנה שניחנה בה,
מוסיפה לה אביזרי הרשמה,
מציגה אותה לראווה, בכל עת, כדבר עצמו, כיעד.
בעקבות כך, היא גם הקורבן של תכונה זו, שכן מגיע השלב המסוים, בו רמת האטרקטיביות הנתפשת על ידי סביבתה פוחתת מתחת לרמה אליה הורגלה, והכישורים האחרים, אם היו- נוונו.
אז נוצר פער בין איך שהיא רוצה להיתפש לבין איך שנתפשת לנחשפים אליה, פער שלילי.
Kb. ואני זומנו לשיחה אצל פרופ׳ בויצמן.
התקשקשנו בכניסה עם אישורי כניסה וחנייה, ברור שיש שם מצוקה.
נכנסו למגרש ליד משרדי הפגישה.
סוויפטי, הקטנה בעזרת כף נעליים נתחבה איכשהו.
לבומבילה של kb לא נמצא מקום.
החליט לחנות בחסימת יציאת האחר.
אולי (גם) פחד מהמוניטין שיש לו כמאחרן ידוע
ומהמוניטין הידוע לתגובותי העויינות.
אני החלטתי לנצור את תגובתי על החסימה.
פגישה מעניינת חשובה בעלת השפעות מכריעות על המשך/הפסקת, פעילות.
נפרדים וחוזרים למכוניות.
פוגש את kb ביציאה, ״הגעתי בדיוק בזמן, זה שחסמתי בדיוק הגיע." עדכן.
איש יקר מהצבא פגש חבר נוכחי.
בהתייחסו אלי, אמר ככה וככה דברים נעימי אוזן,
וקינח מינורית, ש-חבל שלא מיציתי עסקית.
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
ההכרה ש-
נעלים על אחרים,
לא תוטמע אם הנמוכים יותר לא ישתפו פעולה.
יש לי זוג חביירים. צרכנים.
הוא אופטימייזר,
היא ביצועיסטית חסרת סבלנות. להמשיך לקרוא מינורי בצרכנות
