סידורים, תפילין ואפילו דגלי ישראל: מה עושים עם ספרים וחפצים שיש בהם קדושה לאחר שהתבלו? לא זורקים וגם לא ממחזרים – אלא קוברים בבית עלמין, בחלקת הגניזה. התלווינו לאנשים שעשו מהעבודה שלהם שליחות: "כמו שיש כבוד למת, יש כבוד לקדושה"
שמרנים אמוניים סנטימנטליים, מבחינים ערכית בין בני אדם, ונייר,
ואינם מבחינים בין מהות ערך אנושי לערך חפץ. להמשיך לקרוא הם קוברים גם נייר, הלא כן?
שיח מלפני 4 דקות:
שלום, מדברת נטלי מארגון לתת תקווה.
מאיזה ארגון?
לתת תקווה.
נטלי, תודה לך שהגעת אלי, אכן יש בך תקווה.
עם זאת, הגעת למקום הלא נכון, אלא אם את מבקשת חוסר תקווה, באסה, מצוקה תעוקה ואובדנות. תודה לך.
נטלי שלנו צחקה. נקווה שתקוותה לא אבדה.
שמרןץ' נבוןץ' ופוחעייז הם ימנים קונסרבטיבים. מהז'אנר הפחות אמוני אלוהי, עם מעט מסורת,
יותר מצד הסדר, הרוטינה, הכוח, הלאום, הרוטינה, ההתכנסות המתגוננת.
לייחס להם תמימות זה כמו לייחס לרציונליות חמלה – מתבקש, וממש לא קשור לעניין.
ככולם, הם רואים בעצמם פלולרליסטים ליברלים דמוקרטיים. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי שמרנים שואפים להיתפש כְּ
בדומה לסטיגמה על רופאים, גם כתב ידי בלתי קריא. שוין.
בשונה מרופא, שמפענח את כתב ידו – אני לא. אופסט.
בניגוד לרופא, גם כשאני מפענח את כתבי, לא תמיד אני מבין את התוכן. אויש.
קבעתי עם ר'ישל'ה בנווה צדק; דיסקוס ענייני מעלה, ובעיקר פטפטת של מטה.
נענו במעלה שבזי, הוא בגמישות של חתול, ואני של פנתייר צולייע.
בפתח קפה, מלצרית בשחור, שחומה, אתלטית, בגיל ילדיי, קדמה אותנו בחמימות ראויה – כלומר בחן נטול התלהבות מעיקה.
הגרפיקה הכוללת, על מצע מאור הפנים, היטו אותי לחשוב שזו הדר – בפריפריית משפחתי. עיניי המתטשטשות הטעו אותי לבדוק האם זו היא: להמשיך לקרוא מינורי בערב מתעתע
מזל טוב, מרגיש קרוב אליך מספיק, רוחש לך הערכה אינטליגנטית כדי לשלוח אליך מסר זה.
הַזְמְנָתִי לחתונתך נחלקת לשלושה:
אני משער, שעיקר תשומותי המנטליות, מחמת אימת ההתיימרות לא אשתמש באינטלקטואליות, לבטח בעשור האחרון,
מופנות לבחינת תפישות, ניתוץ פרדיגמות והישארות בחיים, כאחי, עמיתי, חביירי נטול הפריבילגיות והמזל, עם הפטיש.
כן, יש עוד כמה הבדלים. למעשה אינספור. מתמקד במשותף, כביכול – ביטוי רווח ברוח ימים אלה.
הסרטון הזה – מפרק אותי.
האיש יכול היה לעסוק בהתנייתי המפרקת. אני – דקה לא הייתי שורד את עבודתו המנתצת.
מיומנות? הוא יכול היה לפתח את שלי. אני – את שלו, לא.
בניו יורק, שנות ה-80, עוד לבשו חליפות בקורפורייט אמריקה.
אני נצרכתי לאחת כשעבדתי כפרילנסר בכמה מהתאגידים.
הבנתי שזו תרבות שאינני מבין בה. לא גדלתי עליה. לא רציתי להיות כמי שחושב שנראה כמו קוז'אק בחליפה, ולמעשה מובחן כמאבטייח ישראלי, או לחילופין – זבן בפוטו 47 סטריט. להמשיך לקרוא מינורי בחליפה
הרחבה של באיזו שורה להוסיף ברזומה?
כשהתנהלות מניבה תוצרים חיוביים מובהקים יש
להמשיך לקרוא אקזיסטנציאליזם מוטורי
הרחבה של 'דיקמן איפה אתה?'
"לך ותיסע ותביא את ה-uBook לכאן" בקצב התרנגולים,
הורה לי רביב, הבעלים.
נסעתי.
הוא, אופטימיסט חסר תקנה, קיווה לתריסר, שניים.
אני – פסימיסט חרבן מסיבות שכמותי – רציתי לפחות חמישה, להצדקת הנסיעה.
התוכנית –
להמשיך לקרוא באיזו שורה להוסיף ברזומה?
'יאירי', אבי שאל/ בירר/ ווידא/ גער, 'וִוי בִּיסְטֶה?'
מטרה – הסיבה בגינה התכנסנו – הצלחה ברורה,
חווייתית – אחד המאורעות המשמעותיים,
להמשיך לקרוא דיקמן, איפה אתה? Dickmann, where are you?
מסך האפשרויות?
תוצר הפרשות תודעתיות תוך כדי רכיבה.
שני מספרים, גבהים ממוצעים:
רוכב אופנוע אמור לאהוב רכיבה.
אני לא אוהב לרכוב 52 מייל לפגישה ב- LA.
ו-לא שהייתי מעדיף לנהוג ארבע גלגלי; אם החלטתי לעשות זאת – עדיף אופנוע.
לא אוהב מטפורות.
מטאפורות מתוקות, מיוזעות מתאמצות;
תכליתן להעיד על מנסחיהן,
לא על מושאן,
דוחות אותי,
עושות לי – תתרן בגינת וורדים רגשית – רע לעור הפנים. להמשיך לקרוא מטפורה רעה
בארה"ב, ממעט לראות אופנועים בכבישים בינעירוניים.
במיאמי ראיתי מעט, בערים אחרות עוד פחות. מפתיע.
מקשר את התופעה לכבישים ארוכים, ישרים, לא מהנים לרכיבה, לכן המוטציה האופנוענית של הקרוזרים התפתחה; במסורת האמריקאית, too big is exactly what I need. להמשיך לקרוא הטבעות טעמים
שנינו אוהבים את הבוסים שלנו באותה מידה; הם מתערבים לנו באותה מידה, שנינו מייחלים שלא ייגמר, מודים להם יום יום.
להסתובב בין חברות מובינג ולהסביר להם את הקונספט שבו לקוח יכול להזמין ג'וב באופן עצמאי. באופנוע. בארה"ב. לבד. להמשיך לקרוא דיקמן, במה אתה עובד?
מיצוק סֶטְ-אָפּ תודעתי
בהתייחסות לגירוי חיצוני, מחפשי אשרור לסט-אפ תודעתי מקדמי המאפיין אותם – מיני רגישויות שונים כ-חתירה לסדר, חשש מהפתעה, טיפול בשינוי, תובעים את עלבונם, את ההכרה שלא קבלו. קרמר היה משוגע, ג'ורג' בא מהמנעד הנורמטיבי. במהלך שיח הרגישות צפה ומהווה את המצע לשיח.
אלה, שעל השיחה להיות נסובה אליהם, עליהם, שאם לא כן – יאבדו בה עניין, לא בהם עסקינן, כאן.
מדבר על מי שאינו מתוייג כ'עסוק בעצמו'. השיח נסוב על נושאים מקיפים.
בשיח מוצבים חבלי נחייה, מעקות, שמוליכים את בר-השיח, גם אם הנושא כלל לא נסוב עליו, אלא על אירועים אקסטרינזיים לו, במסלול שהקוועץ' התודעתי האופייני לו היתווה.
כל שיחה מהווה זירה להצדיק את ההתנהלות שזכתה עד לשיח לביקורת.
* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט; מין מחוות של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.
** בוחני מציאות – חלק ניכר מתשומותנו המנטליות מוקדות לבחינת המציאות לאור כל גירוי שמונח לפתחנו.
*** איפיון תפישתי – תחושת דחייה, הערכה עצמית נמוכה, חרד, כמיהה לסדר, דוגמאות מתייחסים לגירוי חיצוני, זר כביכול, כזירה לכנוס את המציאות המסויימת לתוך המודל שיצרו להתמודד איתה, וחוו מסביבתם ביקורת על כך, שהם דחויים, שהם נחותים, חרדים, שהם צריכים את הסדר והארגון, אחרת אובדים, ולעיתים יוצרים סדר מומצא כשהוא איננו, בעיקר בהטלת רגולציה שרירותית.
**** בחוסר סבלנות – כשמטפלים בנושאים אוניברסליים, להדחף ברגע מסויים לדיון בו אני מהווה הקרש בו מישהו קולע לסל, בשיח עם הקוועץ', צורך ממני סבלנות, שבמידה והייתה, הייתה נמוכה, וכעת יוצרת את צרימת המזלג בתחתית הסיר. כשה- P הרדום שלי מתעורר, אני ביירוט משימה ומתעכב בקוועץ' של אחר – אינני מותנה לכך חיובית.
***** בהסתייגות – [כן, נאנח בלאות, כולנו מגיעים מהמאפיין התפישתי] כולם באים מתוך ההטייה התפישתית.
העניין הוא כמה אצל מאן דהוא בשיח מכניס את עצמו לאושש את סט התניותיו המסויימות אופייניות, שניכר שקיבל עליהן ביקורות, ובעצם הוא 'משוחח', מוכיח שיחות קודמות.
ו-כן, מניח שיהיה מי שייחס לי התנהלות כזו.
