אתמול ישבתי עם חברי ילדות.
אחד, לא-חשוב-מאיזו-עדה-פוליטית, כינה אותי 'דביל'.
וזה ממש לא נורא, כן?
כלומר, אולי לא כייף גדול, ועם זאת מבחינתי – אין ממש בעיה,
הרווחתי ביושר,
ויש חשובים לי יותר,
החושבים עלי דברים חמורים יותר,
[- היום מישהי כזו אמרה לי 'שלוש שעות אתה מזיין את השכל'. צחקתי.]
יאירי שלנו בן 55
מה לו נאחל ומה נבקש?
בריאות כבר אין,
הסבלנות הלכה מזמן
רק עוד כמה שנים של חוויות ועניין
ב.ג.
אתמול שכשכתי בזוריקיאדה.
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
לא יכולתי להכחיש. -'"XXXX" מתחרייז עם סיגל?' שיתפתי פעולה.
לאחר שהאשימה 'אני מנופפת לך רבע שעה ואתה לא מגיב' בצדק, אני עד,
היא השתינה, מטפורית כן?, סוציו-טריטוריאלית; עדכנה שהיא אשתו של בעלה, הזכירה לי שהשיח איתה הוא האזנה לתיאור המציאות, כלומר סקירה של היכן היא במתווה הסוציולוגי אותו היא טווה, רפרפה על אמה, רפרנסה על בתה שהיא הגיעה במיוחד מישוב קהילתם לכנס הנוסעים ארה"בה בשליחות… כבר לא זוכייר איזו, והוכיחה: "אתה יודע שזה בית הקפה של התסריטאים, כן?",
"כן, כך שמעתי", התכנסתי חלושות, ואני, בפרובינציאליותי המצטבללת במרירות בצליותי, בכלל חשבתי שזה בית הקפה של הישבנים היושבים בו. אבל אני, מאיפה לי לדעת?
היא סכמה שאני שקוע בספר שעוד מעט יתפרסם והיא תשמח לקרוא.
ואני הכחשתי נמרצות, כלומר רפות/ אבל אני בסיפור הזה, ובכלל, סטטיסט. כלומר ישבניסט.
בהודו זה היה להסתכל על הצבע מתייבייש,
ברוסיה זה לאכול בורשט עם מזלייג,
במלאווי להוריד חרא עם טפטייפת,
ובאנגולה לצבוע ת'קיר עם מכחולשעראחת.
בירושלים זה לדבר אל הקיר
לעיתים, טיבן של סיטואציות פיטורין, ש
אמי, כשרצתה לבטא את גאווהה מיוצאי חלציה, כך לפחות בנסיבות שאני הייתי עד להן,
וכאן יש להודות על האמת המרה גם אם הטהורה – אם ממני, השמנתה הייתה מאכילת פיצוי על תסכולים, לא כחיווי אמירתי –
אלא הייתה מתבטאת על נכדיה,
הייתה אומרת בנהרת סיפוק-
אני משמינה מנחת.
שיחקתי שש בש עם אחד מידידי – אם היה נקבה הייתי קורא לו תרז – לבית האסורים אשר בפאתי לואנדה, בנפיקה ליתר דיוק, שתי פרסאות מהסמבטיון, אשר באנגולה.
עוסק בניהול כספי.
בכלל, רוצה להיות רב,
בטח לא אסיר במלון,
לא של רמת החיים אליה נידון.
מעריך, מכבד, אוהב אותו;
דמות ראויה, כנה, שקופה, נטולת מחוות, מעניינת, רגישה יותר משמודה.
במשפט 'עדות עצמית'
הדבר הכי, בעצם היחיד,
הנכון על מה שמעיד על עצמי
הוא, ש'זה מה שאומר על עצמי'.
היתר הוא בבחינת 'משפט קיווי'. להמשיך לקרוא משפט קיווי
תודעה הינה אמצעי לתפישה, עיבוד ותקשור מציאות,
תמלול מהווה אמצעי אחיזה.
לא סובל שמשקפים אותי.
ניסחתי את מה שהתכוונתי אליו,
באופן שהתכוונתי אליו,
לא התכוונתי ל-מה שלא.
כשאחר משקף את דבריי,
הוא מתייחס לתוצרי תודעתו כאל תוצרי תודעתי.
אינני לוקח על כך הסכמה וממילא לא אחריות.
הבוס שלי אומר לי עלי שאני-
חד כתער.
לא, הוא לא מתכוון שאבחנותיי מהירות, דקות, ותקפות.
הוא, כך אני מעריך, מתכוון שהן,
סופיות, כבדות ושליליות.
יו. בנ.
ציפי היא אחותו של ידידי הנערץ.
מעט מבוגרת ממני, הטילה עוגן ניהולי רב-שנים במחלקה חשובה במוסד עתיר גודל, משאבים והכרה ציבורית.
בשפה נמוכה 'פראיירית היא לא.'
ידידי הנערץ- להלן י"ה, מעטיר עליה את כתר ה'אחות המוכשרת' בין חמשת האחים;
בהיכרותי עימו הייתי מתייחס לתואר- לא, לא בסקפטיות, אבל כן, בסוג של זמניות', שכן אמות המידה של כל מדידה משתנות אצל ידידי ברצף. בין קצוות, בעוד מושאי המדידה די יציבים.
נשמע מוכר? להמשיך לקרוא מינורי במזכירות, קווים לרשעותי
זוכר את אבי באילת אמצע שנות ה-60 מניח תפילין.
בחולון, סוף שנות ה-60, תחילת ה-70, מיצה את ההנחה, היה אחרי;
בחגים הלכנו לבית כנסת ישורון, תקע את הסכין באדמה כשאני בצעתי משהו חלבי בסכין חיתוך בשרי, בימי ששי עשה קידוש, וכשאני בדקתי גבולות ואמרתי 'לא' לרוטינה שאני מקדש אחריו, הנחה 'כן'. נעצרתי שם- כלומר לא בדקתי את אלסטיות הגבול, חזרתי על 'ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם'. היה נראה לי הכי מעושה שיכול, הטקסט, האינטונציה, הדרישה. להמשיך לקרוא מינורי בהבדלה בין קודש לחול
כותב לעצמי.
לעתים, מניח, שיהיה מי שאולי ימצא עניין במה שאני כותב.
מרבה לטעות בכך,
אגב.
שמייח, תמיד, שיש מי שמבקר את מה שכותב.
אם יש מי שעושה לי בקרה,
מרצונו,
על מה שאני כותב,
עוד לפני העניין שיש לי לענות לו,
אני אסיר תודה על נכונותו המתעניינת.
לכן,
אם מישהו שואל אותי על משהו שכתבתי, יש לי עניין כפול לענות לו, מ
כשמי שמכיר שואל אותי על מה שכתבתי העניין הכפול מראש, מוכפל.
מתמטיקוש.
אמי האהובה הייתה סופקת כפותיה, נאנחת, קובעת, חורצת, מדווחת, מציינת, מתלוננת:
"יאירי, אתה מקצר לי את החיים."
"יאירי, אתה מוריד אותי ביגון שאולה."
ואני תוהה,
האם המליצות הייתה סובלימציה לרגעי תסכול?
ה-
משגע פילים.
היה בקורת רוח.
אתמול, חזר לי משפט, ששמעתי עשרות פעמים בווריאציות חוזרות ונשנות,
לראשונה באביב 1978,
עם ביקורת של אי-נוחות, מופנה כלפי:
לא כל דבר צריך לרדת לעומקו.
להמשיך לקרוא האם, מתי ועומק ההבנה
פגשתי כותבת מתרגמת, בענייני ספרות.
למדנו שנה באותה כיתה.
דמות נערייצת.
בין היתר אמרתי לה ש"אני מייצר תוכן."
היא נדרכה- הרגישה מאויימת.
'ייצור תוכן' ייחסה לי התנשאות.
הבהרתי לה, שאני משלב טיפול בתחזוקה טכנית של אתר, כתיבת html, מטפל בכל היבטי התוכן הגרפי, הויזואלי והטקסטואלי שלו-
מתוך תחושת כבוד ל'כותבים', שאני לא נמנה עליהם, מכנה את מה שאני עושה כ
'ייצור תוכן' לצריכה עצמית.
אחאנא"ר* שכמוני מכוייל ל-
הטייה מתחשבת ב-
סיכויי ההתכנות של הנושאים,
לא לעוצמת הטובין/ בישין שעל הפרק.
כך, אין לשכמותי
ו-לא, לא חושב שזו בחירה מודעת וולונטארית,
זו כן, התנייה, 'איכות אנושית' שעוד לא ברורים וממילא לא ממופים לי מקורותיה.
* אחאנא"ר – אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית.
פוגש אופטימיים.
אלה בגרסת 'חסרי התקנה',
מְתָחזקים עצמם רגשית, זו דרכם להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת מבחינתם;
חוסר הסכמה איתה, עם מוראותיה, הכמיהה הרגשית לשנותה לאלטרנטיבה רעה פחות, נעימה יותר.
אם ישפשפו מספיק את מעטה האופטימיות הנוצצת חסרת התקנה – מלנכוליות הדכאון תבצבץ.
ככלל, חיוויים כאלה מעציבים ומכמירים. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי אופטימיות חסרת תקנה
Think you've got what it takes? Send your application to discovermore@harley-davidson.com and tell us:
Hey Guys,
Congratulations,
you found the man for the mission 🙄
I do think I have what it takes. להמשיך לקרוא discover more Harley Davidson
אתה אומר שאתה אוהב שמסתלבטים עליך. לצערי אני חייב לתת סתם קומפלימנט. אחת התכונות שלך שאני מעריך זה היכולת לקחת ולעורר שיחה – ע"ע השיחה אתמול בערב בארוחת ערב. זהו.
עשיתי זאת. אני מקווה שאתה לא נפגע מהקומפלימנט 😎 להמשיך לקרוא תקשורתי
