איך, אמר, שו אסמו, ההוא מהכפר הגלובלי-
מרשל מקלוהן– "המדיום הוא המסר" "הכפר הגלובלי".
גאון. 40 שנה לפני פייסבוק וווצאפ.
אני מבקש באופן נחרץ ובלתי חוזייר,
לקבל תמיד, כל תוכן, כהוויתו, מיידית, ללא עריכה כלשהי. להמשיך לקרוא פרוטוקול תקשורת- מולי
ישבתי עם ר'ישל'ה בתחתית.
הוא, משגשג שכמותו, נקרא לחזור למשרדו, שילם ונס לדרכו.
אני אורז את עצמי כמה דקות אחריו, אומר "תודה" למלצרית ששירתה אותנו- קצת מעל בתי, הרבה פחות מבני, ופונה לצאת.
"תודה לכם!" היא משיבה, ומוסיפה "הייתם שניים, נשארתם אחד."
"כן" אני נזכר "כמו צבוטותי וקוטותי."
"מי אלה? לא מכירה" היא עונה.
יש מקבצי נדבות.
אני מקבייץ אופנועים.
במגעיי עם לקוחות, בשירות הלקוחות, נחשפתי אינטנסיבית לנטייה האנושית של
התמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית;
אי-נוחות
בה פרט נמצא
מתעצמת, נטענת חשיבות, תובעת טיפול מקודם על חשבון טיפול בסוגיות אחרות
♠ צירי זמן
♠ והקצאת משאבים,
בשל תפישת פרט, שבעייתו, הסוגיה שהוא מעלה,
חורגת מעניינו הפרטיקולרי,
היא גורפת ורחבה
בשל היותה בעיה מרחבית שנוגעת למכלול אחרים,
ואם מתממשקת לתפישה ערכית, חורגת ממאטריאליזם נחות, מבחינת חשיבות, היא מתעצמת אף יותר.
פורנו אינטלקטואלי
מה זו קלישאה?
מה אנחנו, אם לא צבר תפישות-לא-בלתי-נכונות החוזרות על עצמן – (להלן) קלישאות?
ידידי המxים, טען, עוד בעשור האחרון של המילניום הקודם, שיש לי שמונה משפטים עליהם אני חוזר.
לא מתווכייח. גם לא על ערכם, או על היותם לא בלתי נכונים. או לא. להמשיך לקרוא קלישאותיי
אתמול ישבתי עם חברי ילדות.
אחד, לא-חשוב-מאיזו-עדה-פוליטית, כינה אותי 'דביל'.
וזה ממש לא נורא, כן?
כלומר, אולי לא כייף גדול, ועם זאת מבחינתי – אין ממש בעיה,
הרווחתי ביושר,
ויש חשובים לי יותר,
החושבים עלי דברים חמורים יותר,
[- היום מישהי כזו אמרה לי 'שלוש שעות אתה מזיין את השכל'. צחקתי.]
יאירי שלנו בן 55
מה לו נאחל ומה נבקש?
בריאות כבר אין,
הסבלנות הלכה מזמן
רק עוד כמה שנים של חוויות ועניין
ב.ג.
אתמול שכשכתי בזוריקיאדה.
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
לא יכולתי להכחיש. -'"XXXX" מתחרייז עם סיגל?' שיתפתי פעולה.
לאחר שהאשימה 'אני מנופפת לך רבע שעה ואתה לא מגיב' בצדק, אני עד,
היא השתינה, מטפורית כן?, סוציו-טריטוריאלית; עדכנה שהיא אשתו של בעלה, הזכירה לי שהשיח איתה הוא האזנה לתיאור המציאות, כלומר סקירה של היכן היא במתווה הסוציולוגי אותו היא טווה, רפרפה על אמה, רפרנסה על בתה שהיא הגיעה במיוחד מישוב קהילתם לכנס הנוסעים ארה"בה בשליחות… כבר לא זוכייר איזו, והוכיחה: "אתה יודע שזה בית הקפה של התסריטאים, כן?",
"כן, כך שמעתי", התכנסתי חלושות, ואני, בפרובינציאליותי המצטבללת במרירות בצליותי, בכלל חשבתי שזה בית הקפה של הישבנים היושבים בו. אבל אני, מאיפה לי לדעת?
היא סכמה שאני שקוע בספר שעוד מעט יתפרסם והיא תשמח לקרוא.
ואני הכחשתי נמרצות, כלומר רפות/ אבל אני בסיפור הזה, ובכלל, סטטיסט. כלומר ישבניסט.
בהודו זה היה להסתכל על הצבע מתייבייש,
ברוסיה זה לאכול בורשט עם מזלייג,
במלאווי להוריד חרא עם טפטייפת,
ובאנגולה לצבוע ת'קיר עם מכחולשעראחת.
בירושלים זה לדבר אל הקיר
לעיתים, טיבן של סיטואציות פיטורין, ש
אמי, כשרצתה לבטא את גאווהה מיוצאי חלציה, כך לפחות בנסיבות שאני הייתי עד להן,
וכאן יש להודות על האמת המרה גם אם הטהורה – אם ממני, השמנתה הייתה מאכילת פיצוי על תסכולים, לא כחיווי אמירתי –
אלא הייתה מתבטאת על נכדיה,
הייתה אומרת בנהרת סיפוק-
אני משמינה מנחת.
שיחקתי שש בש עם אחד מידידי – אם היה נקבה הייתי קורא לו תרז – לבית האסורים אשר בפאתי לואנדה, בנפיקה ליתר דיוק, שתי פרסאות מהסמבטיון, אשר באנגולה.
עוסק בניהול כספי.
בכלל, רוצה להיות רב,
בטח לא אסיר במלון,
לא של רמת החיים אליה נידון.
מעריך, מכבד, אוהב אותו;
דמות ראויה, כנה, שקופה, נטולת מחוות, מעניינת, רגישה יותר משמודה.
במשפט 'עדות עצמית'
הדבר הכי, בעצם היחיד,
הנכון על מה שמעיד על עצמי
הוא, ש'זה מה שאומר על עצמי'.
היתר הוא בבחינת 'משפט קיווי'. להמשיך לקרוא משפט קיווי
תודעה הינה אמצעי לתפישה, עיבוד ותקשור מציאות,
תמלול מהווה אמצעי אחיזה.
לא סובל שמשקפים אותי.
ניסחתי את מה שהתכוונתי אליו,
באופן שהתכוונתי אליו,
לא התכוונתי ל-מה שלא.
כשאחר משקף את דבריי,
הוא מתייחס לתוצרי תודעתו כאל תוצרי תודעתי.
אינני לוקח על כך הסכמה וממילא לא אחריות.
הבוס שלי אומר לי עלי שאני-
חד כתער.
לא, הוא לא מתכוון שאבחנותיי מהירות, דקות, ותקפות.
הוא, כך אני מעריך, מתכוון שהן,
סופיות, כבדות ושליליות.
יו. בנ.
ציפי היא אחותו של ידידי הנערץ.
מעט מבוגרת ממני, הטילה עוגן ניהולי רב-שנים במחלקה חשובה במוסד עתיר גודל, משאבים והכרה ציבורית.
בשפה נמוכה 'פראיירית היא לא.'
ידידי הנערץ- להלן י"ה, מעטיר עליה את כתר ה'אחות המוכשרת' בין חמשת האחים;
בהיכרותי עימו הייתי מתייחס לתואר- לא, לא בסקפטיות, אבל כן, בסוג של זמניות', שכן אמות המידה של כל מדידה משתנות אצל ידידי ברצף. בין קצוות, בעוד מושאי המדידה די יציבים.
נשמע מוכר? להמשיך לקרוא מינורי במזכירות, קווים לרשעותי
זוכר את אבי באילת אמצע שנות ה-60 מניח תפילין.
בחולון, סוף שנות ה-60, תחילת ה-70, מיצה את ההנחה, היה אחרי;
בחגים הלכנו לבית כנסת ישורון, תקע את הסכין באדמה כשאני בצעתי משהו חלבי בסכין חיתוך בשרי, בימי ששי עשה קידוש, וכשאני בדקתי גבולות ואמרתי 'לא' לרוטינה שאני מקדש אחריו, הנחה 'כן'. נעצרתי שם- כלומר לא בדקתי את אלסטיות הגבול, חזרתי על 'ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם'. היה נראה לי הכי מעושה שיכול, הטקסט, האינטונציה, הדרישה. להמשיך לקרוא מינורי בהבדלה בין קודש לחול
כותב לעצמי.
לעתים, מניח, שיהיה מי שאולי ימצא עניין במה שאני כותב.
מרבה לטעות בכך,
אגב.
שמייח, תמיד, שיש מי שמבקר את מה שכותב.
אם יש מי שעושה לי בקרה,
מרצונו,
על מה שאני כותב,
עוד לפני העניין שיש לי לענות לו,
אני אסיר תודה על נכונותו המתעניינת.
לכן,
אם מישהו שואל אותי על משהו שכתבתי, יש לי עניין כפול לענות לו, מ
כשמי שמכיר שואל אותי על מה שכתבתי העניין הכפול מראש, מוכפל.
מתמטיקוש.
