משך קריאה כ־ 6 דקות
אחד החברים, תושב חוץ, מעדכן אותי על הטרנד החדש. רווח מאוד באירופה, בעיקר באנגליה.
חברות בתשלום.
את ר’ החברות ניתן לנקד בחולם ו/או בשורוק.
“צ’מע, במקום שאטחן לה במה אני עוסק, מה הם התחביבים שלי אני קונה אותה. כחברה.”
“ומה אתה מקבל?” אני מנסה להבין “מה התמורה?”
“שילמתי $3,000, ראיתי אותה, נראית מעולה. בת 21. מחבר העמים. אני מתקשר אליה, מדבר איתה, נפגשים. לא כל פגישה זה מין. קלאסה. היתה עם ריו פרדיננד, הבלם של מנצ’סטר יונייטד. היא רוצה להגיע לטופ. והיא תגיע“.
הוא קצת נלחץ. חושש מהביקורת שמקורה בכך שאני לא מבין אותו, את הטרנד.
“עשיתי עסקה מצויינת. נראה להם שדפקו אותי. לך אני אומר – אני מאוהב. עסקה מצויינת. עלה לי בזול. היא מעניינת.”
“את המין אני מבין. אני עונה. “עדיף בחינם. יותר טוב עם מי שאוהבים לעשות מין. לא הולך, לא מתאים, כן מתאים מזדמן, זמין, מזומן – מבין. אבל לשבת ולדבר, להיות ליהנות, אני מעדיף איתך. מה בעצם אתה קונה?”
נזכרתי שראיתי וריאציה בוטה, מיידית, פשוטה יותר בטוקיו. ברובע הזרים רופונגי, אחרי העבודה הולכים לפאב, המארחות, גם הישראליות שראיתי שם, מדמות נערות שתפקידן במשמרת להוות את החברה לבליין המגיע. לפלרטט, לשרטט אופק מעורפל. הרי אין כוונה ליחסים של מעבר לאותו לילה בפאב. התכנית העיסקית, ההתכנות הכלכלית, סובבת סביב גרימה לחבר לשתות כמו מלח אירי, ולהכפיל את חשבונו בכך שהמארחת תערה לכבד הפרטי שלה כמויות תואמות של נוזל עתיר מחיר ודל אלכוהול. היא מקבלת פרנסה, אולי תחושת ערך של נחשקות ואולי תביא באקסטרה.
התפעלתי מהכישורים הנדרשים: להיות לבנ-ורדות, נראות טוב, עם יכולת להערות קיבולת אלכוהולית מסחרית, זמינות ופתיחות תקשורתית, שתהווה כר ליחסים של לילה בבאר, יכולת משא ומתן שבו עליהן להסתובב סביב מתן צ’אנס וירטואלי ללקוח להגיע איתן לקצה, ובעצם לא להגיע לשם, שכן הצהרתית אינן מתכוונות לעסוק בזנות מסורתית, ואולי להשאיר אופציות פתוחות, בעבור תשלום שעובר את סף הסבירות של ‘עדיין אני מסרבת להיכנס למיטה’ ההצהרה תתנפץ אל מול ‘בלתי סביר להגיד לו לא, בשביל כמה דקות של חוסר נעימות שהתמורה תעזור לי להשכיח אותן’.
על תכונות אלה להיות מונחות על מצע של חספוס רגשי, עמיד למשאים ומתנים אלה בכל משמרת, שכן, לא ברור, לפחות לא לי, למה הן מצפות. כן ברור, שבמסגרת עבודתן הן נחשפות בכפייתיות כפותות כפותות לפיתויים כמפתות ומפותות כפתיות כפייתיות בכל לילה. מחדש. שאם לא כן, אם לא מהוות צד במשא ומתן, אם הן חפות ממי שמתחיל איתן ובודק את גבולות עמדות המשא ומתן שלהן, הן מייבשות את ברזי אלכוהול המעסיק, את תפוקותן, את קופתן, ואת תקפותן וצידוקן המקצועי.
ומה עם פיותיהן ופותן?
נראה לי שמהות העניין נעוצה ברכישת תקשורת שאינה זמינה באין עסקה כלכלית. עצם קיומה מנפק תחושת ערך. תחושה ברורה של המבקר, שמשחק ב’גבר הבא לבלות’ זוכה לשיתוף פעולה עם בחורה, ומחליק, משמן, ממו”מן, מממן, משלם, את דרכו נטולת סיכון הדחיה.
האם ייתכן, שהמועסקות, ששמו לעצמן למטרה להרוויח כסף, ללא עירוב מין, גם מתפרנסות וגם נהנות מהחיזור? אולי סיפוק ההצלחה גדולה משל עמיתיהן למשמרת? יותר פופולריות? נחשפות להצעות מפתות יותר, מממשות את חלקן לנטוש את גבולותיהן, רוות נחת מעמידותן בסירוב?
ואם נוטשים את הפתיח הרומנטי, וממשיכים בתחושת הערך, במה רכישת חברה זו שונה, מבעלות על תכשיטים ממותגים כ- BMW או Rolex עכשוויים, או מקל הליכה עם גולת כסף בקצהו בעבר? האין ברכישות אלה קניית תחושת ערך עצמית?
במקרי התכשוט, תחושת הערך מוקרנת לסביבה. ביחסים בינאישיים שלא מוחצנים תחושת ערך נשארת פנימית.
האם מי שרוכש חולצת מותגים או שעון מזוייף, מטפל במענה לצורך אסתטי, או לתחושת ערך נתפשת על ידו ו/או סביבתו?
אחרי חודש פוגש את האיש שוב. “צ’מע, מגעיל. זה לא טוב ולא נכון.” פסק.
יולי 2008
