תגית: סוציולוגיה

הערכת משך קריאה: 9 דקות, בערך 🙂

אם לעשות חיים קלים, היזמים שנחשפתי אליהם היו אנשים שונים עם מכנים משותפים מצומצמים.

מי כולל ביזמים?
מי שעיקר עיסוקו הווייתו המנטלית, היה בחתירה לייצור כסף גדול.
פרט לאחד שהיה עסוק בפעילויות עקרות, כמעט וליד, כולם גם עשו. במיליונים.

מי במדגם?
אז זהו, שמדגם זה לא. אבל זה עולמי, מי שנחשפתי אליו ישירות:
אב, אד, אצ', דל, טג, טש, יה, לד, סס, עש, רפ, רר, שק לא כולם היו ישראלים, אבל כן יהודים.
ב-חיים מעניינים מאופיינים, לראייתי, בשיתוף תפישת ערך, יוזמה, אמונה, רגישויות, מבנה אישיות.
הממד הבולט- רוחב העולם כרוחב הנטייה למימוש היוזמה.

1. היתר הוא פוטנציאל תמיכה ביוזמה, חיובית,
2. ואם לא- רעשי רקע, שלילית.

היחס הקיצוני בין

1. המיקוד בנשוא היוזמה
2. להתעלמות מהסובבים אותה

שמאפיינת יזמים, בריבוי ממדים, הדיכוטומיה הערכית בין המקדם למעכב, בין הטוב לרע.

רקע

שתי הנשים זרות אשכנזיות, רובם גברים, חלקם הגדול ממוצא מזרחי*. (אחד שלא, התייחס לעצמו כאל 'שוקי שמש'.) אינטליגנטים, מהירים, עם הורים ללא השכלה גבוהה, סוציו-אקונומיקה בינונית-נמוכה.

בתפישתם היו ילדים מועדפים משפחתית וחברתית.
לא היו שכירים מעבר לעבודתם הסטודנטיאלית (אם היו סטודנטים).

---

*עם העובדה שנחשפתי ליותר מזרחיים, לא ניתן להתווכייח.

על ההסברים האפשריים שמנפק, ניתן לחלוק:

• הרקע הנמוך יותר, לחווייתם, מהם הגיעו, היווה גורם ממריץ מוטיבציונית,
• מתן עדיפות לכלכלה גבוהה יותר מאשר להשכלה,
• הגבולות יותר משוחררים, מתבטא בגמישות תפישה דתית אמונתית ליברלית יותר,
• יותר פתיחות לאמונה ומיסטיקה ככלים תומכים בריפוד מציאות בלתי נהירה,
• הקצאת מתן חשיבות להנאה מסיפוק הפיזיולוגיה היצרית,

ערך

תצורת המחשבה הבסיסית, כשל רוב האנשים מוטה ערך, טוב/ לא טוב, ופחות, נכון/ לא נכון.
בשונה מאחרים, המחשבה הערכית היא

1. תנודתית בתפישת הערך, הן
   1. בתדר השתנותה ו
   2. הן באמפליטודה של העוצמה הקיצונית.
2. מצומצמת לנושאי חזונם היזמי, ואדישה ל-מה שלא קשור אליה ישירות.

בהווייתם, מטפלים תמידית בהיבטים שונים של תפישת ערך. של חפצים חיצוניים להם, ובעיקר בתפישת ערך עצמם. הם עושים זאת הן בהפגנת תמיכת בעלותם על מוצרים/ מותגים/ רמת חיים/ בדרישה למחוות כבוד אליהם, ובדיסקוס מתמיד עם סביבתם שהרושם הנתפש עליהם לא תואם את הנגטיביות הסופחת, אלא יעמדו על כך שיש לתת לכך פרשנות אחרת.

תפישת הערך הפרסונלית של האחר מדלגת, לא נעה דינמית, על ציר שני קצות סקאלה, בהתאם לאבחנתם את מידת רלוונטיות האחר לקידום או מניעת רצונם. 'טוב' ו'גאון' אם מסייע 'רע' ו'חבל על החמצן שנושם' אם מפריע או סתם הפך ללא מקדם.

המבחן העיקרי להערכת האחר, הוא היכן עומד על סקאלת ההצלחה היזמית ביחס אליהם. לאחר מכן, מידת תמיכתו בקידום מימוש החזון שלהם.

תפישת הערך של כל דבר- מקומידיטיס ועד פרסונלית היא דינמית, היא לא האלטרנטיבה הכלכלית של מה ששילמו, אלא מה המידה שמה ששולם שירת את חזונם ברמה ההתכנותית או הרגשית. כלומר המחויבות היא למצב הרגשי החיובי ולא לאמיתה מספרית.

חלק מההתנהלות היא שימוש בתפישת הערך העצמית.
בצד זה שהם מתמידים בעיסוקם בייח"צון ערכם שלהם,
הם יכולים לחוש הפחתת ערך [במלים פשוטות להיעלב]
בעת שנתקלים במי שמעכב או מונע את מימוש חזונם.
להפחתה זו יש משמעות אופרטיבית, שכן ב-

• החצנתם את תחושת הפחתת הערך לידיעת מי שגרם להם לתחושה זו,
• ביכולתם לעורר תחושת אחריות למי שגרם להם לתחושת הפחתת הערך, להרעת מצב רוחם,
• בשימוש ביכולתם לגיוס סביבתם לאחריות למצב רוחם,
• הם עשויים לשנות את פעילות העולב כדי שייתאם את רצונם.

הם משוכנעים שהכישור הייחודי שלהם מאפשר להם לתפוש את המציאות באופן כזה שהטוויסט שהם מוסיפים לה ישנה אותה, את המציאות, באופן שיביא לרווחתם.

מבחינתם הם מנהלים סיכויים והיתרון שיש להם, יש לזה מושג – ויג, שבו הם מתמחרים את השינוי המתבקש ויכניס אותם לפעולה אם היחס בין עלות ההשקעה לפוטנציאל הרווח גדול, אז מסעיר אותם.

התאווה לכסף דומיננטית, ובה בעת מתווכת באמצעות כ'תפישת ערך עצמית' או כ'אהבת היצירה'.

הם לא מחשבים את העלויות העכשיוויות של ההוצאה, שכן הן מתגמדות מול מימוש הרצון.

הנטייה לדחות את התשלום מעמתת אותם בעת הפירעון מול הוצאה שעומדת מול היעדר הרצון לשלם שכן, כעת הרצון המניע להוצאה נמוג, בין אם סופק או סתם התמוסס, וכעת ההוצאה מקטינה את מאגר המשאבים למימוש הרצון הבא.

הם מתגברים על כך באופטימיות הבסיסית שהם ניחנו ביכולת לייצר ערך וממילא כסף.

נדיבים בכסף, הנאות, ומחוות.

החצנת נדיבותם, חלק ממיתוגם, תפישתם העצמית שלידם קורים דברים טובים, ושניסיון הנחלת התפישה לסביבתם.

כסף ותשומות כלכליות הם נותנים בנדיבות.

זמן

זמן, ככסף, הוא מעבר לקומודיטי. יש לו ממד של תפישת ערך עצמי.

הם לא נותנים זמן. הם משקיעים או לוקחים.

הזמן, מבחינתם, ממד אלסטי,
ציר הזמן מוכפף לחזון.

מתנהלים על פי שעון הזמן שהמתואם לצרכיהם ומתייחסים במובהק לזמן האחר כ-פחות ערך משלהם,
הן

• כקומודיטי,
• והן כמחוות כבוד, סימן למעמדם לתפישת ערכם על ידי האחר-
  לא יכולים לשאת מצב חיכיון לאחר, המתנה, ויתבעו שיחכו להם.

תאווה

תאווה- רצון על סטרואידים. כשיש רצון שמחוזק ביצרים, בדרך כלל פיזיולוגיים.

בשפה נמוכה: אינה יודעת שובע.

הרצון מועלה לדרגת צורך.

טשטוש הגבולות- הם ורצונם מול סביבתם, מייחס להם את התפישה שהרצון שהועלה לדרגת צורך הוא

• גם רצון האחרים,
• ואם לא באופן אותנטי, זה מפני שלא מודעים לו, למימושו לתפישת רצונם,
• ואם לא באופן ישיר, אז בעקיפין,
• ואם זה לא רצון סביבתם, עדיין בטוחים שמימושו- רצון היזמים, ייטיב עם הסביבה

האופק אליו חותרים, רחוק וגבוה.
מעבר למי שלא נמנה על תכונות אלה היה מסתפק לרווחתו.

הגבולות רחוקים מהם
ובפרט גבולות חוסמים או מעכבים מימוש התאווה.

הופכים אגרסיביים מיידית ועוצמתית כולל מול מי שאך לפני רגע פינקו, אם מאתרים הזדמנות עסקית, שמרגישים שלוקחים מהם שלא מרצונם.

האסרטיביות/ אגרסיביות חציית גבולות אישיים/ החוק או אף אלימות יכולה להוביל למצבי קיצון, של סיכונים המביאים להצלחה מסחררת או התנפצות.

אמונה

לכל אחד מהם משהו, ערך, שאדוק אליו;
אמונה, דת, נשים, סיגריות, אלכוהול, סמים, תזונה, פעילות.
משכנעים את סביבתם כמה זה מועיל, או לפחות לא מזיק כמו שאולי נתפש. בטח אם אומץ על ידם לאחרונה.

כולם חיים מול האמונה, אלוהים ליתר דיוק, על ריבוי ווריאציותיו, ואמונות מיסטיות, שלא לומר תפלות משלימות את החסר באל.
מאמינים בקיומו- בראו אותו,
כדי שיתכתב עם חזונם, גייסו אותו, לחזונם, שמרו על תצורה כזו או אחרת של מילוי חובות מולו.

למה?

1. מכניקת המחשבה היא אמונתית בעיקרה:
   הנחה מקדמית א-פריורית על משהו, ואז אינסוף רבדי הנחות פרשנויות וחיזוקים, כל חיווי יכול לחזק את הרצון, המטרה ואת היפוכה, באותה מידה ועת.
2. בעולם הכאוטי שהם נמצאים בו, שבו רוב האמצעים כשרים, חותרים לסדר, רוטינה, מעקה, גם אם מופרך, מומצא או שרירותי. מה גם, בעיקר עם, שכן הם בראו אותו.
3. באי-וודאות שהם נמצאים הם צריכים כוחות גדולים שיטו את סיכויי יוזמתם לטובתם.
   האל יגוייס ויעזור.
4. בריבוי מקרים, יפעלו באופן שיכול להיתפש לא הוגן, צודק, ראוי.
   בכך שהם מתייחסים ישירות ליישות עליונה, משלמים לה את המחילה,
   רצוי מראש- כבקשיש, אבל גם בדיעבד, לאחר המעשה כטיפ יתקבל בברכה,
   עוזר להם להסתדר עם אישיויות המשנה שבדרך, שמשלמות את המחיר,
   שכן הם מטפלים ביישות העליונה. הבכירה ביותר. באל.

אופטימיות

תופשים מציאות בצורה שאינה סבירה,
אלא כפוטנציאל התפתחות ערכי כלכלי,
מזהים את הערך והתועלת בהיותה,
משוכנעים בהתכנותה,
אוהבים ומגייסים את מי שיעזור לברוא אותה
ויתמוך בה.

בהערכת סיטואציה, כהתנייה הם בודקים אותה ערכית,
בשונה מאחרים שמעריכים את השווי העכשווי של נשוא בדיקתם,
הם משערכים את גובה התקרה שהשינוי שיטמיעו עשוי להביא. זוהי אופטימיות היזמים.
כך, מספיק שפעולה יזמית אחת תצליח, היא תממן נפילות שבאו לפניה, ואולי אחריה.

לכן בצד אפשרות להצלחות גדולות, הסבירות לנפילות גדולה, שכן:

1. הסיכויים מלכתחילה, בהגדרה- נגדם,
2. ובמקרי הצלחה, סומכים עוד יותר על שיפוטם, הצליחו לגייס את מי שראו את הצלחתם, ומעלים את רמת הסיכון בשל חתירה לרווח מואץ ומועצם.

האופטימיות שלהם נסוגה כשמדובר בכספם האישי.
הם על פי רוב, מנסים להשקיע כסף של מישהו אחר, תצורת העבודה שלהם משתנה לעומת כספם.

רגישות

רגישים פיזיולוגית, קשוב ביותר לפיזיולוגיה שלהם, מדברים עליה, דואגים לסיפוקה;
חם/ קר להם, רעבים, צמאים, פיפי קאקי, לא נעים.

החצנת הרגישות, או לפחות היעדר הצנעתו, רמת הטיפול שלהם בצרכים ורצונות היא מיידית ובריבוי תשומות. שלהם ושל סביבתם, יעצרו התנהלות סביבתית בשל צורך שהתעורר להם.
התשומות הנתבעות יכולות להיות לטיפול בצרכים הפיזיולוגיים או המנטליים.
גיוס סביבתם לטפל בצורך המתעורר, בתפישתם כחלק מאינטרס הכלל.
בהליך רציונליזציה יסברו שלסביבתם יש עניין אישי לטפל בספחנות זו.
חלק מתפישה זו מקורה בעובדה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.

ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.

ההתבוננות בפריזמה שהיקום נועד לשרת את צרכיהם האישיים והעסקיים.

 תשומתית

חרוצים- אין גבול לתשומות שמוכנים להשקיע ב-מה שמקדם את חזונם.

טוטאליות הכניסה למשהו בהאצה דרמטית הסופחת את כל האנרגיה,
והיכולת להתנתק ממנו ולא לחשוב עליו יותר כשאיבד את ערכו. וחוזר חלילה.
נכון להתייחסותם לעסקים וגם לאנשים.

ביצועיזם חתירה לתוצאה. בריבוי ממדים ובמיעוט חסמים ומעכבים.

חרטות זה ציפיציפיאדה של חלשלולשים, בזבוז תשומות לאחור, במקום להתמקד בעתיד.
לא יבזבזו תשומות על צער פעולות עבר.
יצטערו על הזדמנויות שלא מיצו.

אין חשש משימוש בכוח אקססיבי מבחינת גיוס העוצמה, השימוש בה, או ההתמודדות עם ההשלכות של לאחר הפעלתו והנזקים שנגרמו.

–הם צורכים מסביבתם, בהיסח דעת על ציר אמיתי למדומה, תשומות שבאופן טבעי אחרים לא צורכים.
כשמתגוננים מפני המטלות הקטנות שהם מטילים על סביבתם, הם מופתעים שביצוע המטלות הוא לא חלק מרצון המבצע, הם יכולים לתמוהה מעצם העניין, או אפילו להיעלב.
על משקל של כל הסכמת פשרה עכשווית היא פתיח לסיפוח הבאה, כי זו מובנת מאליה, מכניסה את מי מסביבתם שחש לא בנוח מהתנהלות מגייסת זו להתגוננות.

צפיתי באברהם דשא פשנל אומר בטלוויזיה ש"לחשוב לוקח הרבה זמן, לעשות לא לוקח כלום."

הזיכרון כתשומה

הזיכרון לא כולל זיכרון אישי לאנשים, שכן בדרך כלל אנשים הם תשומות למימוש היוזמה.
הזיכרון הוא ליכולת ותגובתיות ביחס ליוזמתם.

לכן כשיחסים אישיים עולים על ציר התנתקות, רכיב היעדר הזיכרון יופעל בעת שהזיכרון התשומתי יסמן שהפרסונה עשוייה לסייע במימוש החזון.

כלומר אין תפישת יחסים פרסונלית על ציר זמן.

מבנה אישיות

מנהיגים, מקובלים חברתית, כריזמטיים, מגייסים לחזונם, אופטימיים, מתארים מציאות כחלק מתחזוק רגשי, מניה דפרסיביים בתדר ובאמפליטודה גבוהים.

דינמיות מחשבתית שאינה מחוייבת להחלטה קודמת, וודאי לא לשיקולים קודמים או לאידיאולוגיה אלא למיקסום רווח.

נמצאים בתמונה הרחבה, לא יורדים לפרטים, מישהו מטעמם, בן אמונם, יטפל בכך.

וכמאמר ידידי הצעיר: נזהרים מהכל ולא חוששים מדבר.