הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות
לג ראשון
וויין ואיסטווד דגמנו את התפישה שזה לא אישי.
קונספט החברות שונה מאשר אצל ישראלים, התפישה שחבר נבחן ‘בעת צרה’ – לא קיים. ב’צרה’ קונים את השרות שמטפל בה.
בבוקר פגשתי את אנדי. צליעתי לכיוונו אולי הותירה ספק אך לא מקום לפרשנות על מצבי. אולי רק ל-מה גרם, ולאיך ממשיכים מכאן.הצעתי שיבלה עצמאית, אני אקנן סביב בתי קפה ואוכל ברדיוס צליעה עם מחשב. לא בחושך. כל אחד בבכייף שלו. מתאים לו.
בערב סיכמנו שלמחרת נחזור לצ’יאנג מאי. בפאי אני רחוק מדיי מפתרונות שצרתי אולי תצריך.
שלשום, שעה אחרי שלקחתי את הקטנוע שלי, המקבילה של ימאהה להונדה 125 של אנדי, החלפתי אותו בהונדה חצי אוטומטית, כי לא היה לה מנשא לסלולר שאיפשר ניווט תוך כדי רכיבה. ולחשוב שרק לפני כתריסר שנים היו ג’י פי אסים יעודיים, וחצי תריסר קודם התנהלנו אינטואיטיבית, עם הסברים או עם מפות, או הסברים.
כעת הכלי המחורבן מראש לא איפשר לי להפעיל את בלם הרגל, האחורי – לא מתאים לתנוחת ברכי הדואבת.
לפותרנות שני קטבים מאפיינים:
אקטיבי – עבורם סביבתם היא קליניקה של חסרי ישע ביצועי שאמורה לתמוך בחוסר יכולתם להסכין עם מצב ללא הפתרון שהם מציעים.
ריאקטיבי – קשובים לסיטואציה בה יוכלו להביא את יכולתם למיצוי רווחת סביבתם.
אנדי, 49, מכונאי, בעל עסק לשטיפת משאיות בלחץ. פותרן.
באישיותי המסויימת אני פחות מתפעל ממי שיש להתגונן מפני פתרונותיהם. אני [כפלספן, חפרן, עודר, מסרבל את הפשוט, ועוד…] שמתייחס למציאות כ’מורכבת’, מרובדת, נתונה לתעתועים תודעתיים, כמי שנוטה ל’הבנת’ מרכיביה פחות לשנותה, עלול לראות בפותרנים כמטפלים רק באספקט אחד של סוגיה, כשטחיות ולעיתים אף כסוג של אלימות. מי שעלי להתגונן בפני התנייתם לפתור, גם כשהם בכלל באים בטוב, הם מיומנים בלפתור את מה שמתאים להם (וגם זה, לא בהכרח.) עם זאת, באותם מקרים שהם כן קשובים לסיטואציה – כלומר אלי 
– מגיעים עם פתרון ממש מדוייק לסוגיה מובחנת שעל הפרק, אז – שאריכות ימים וברכות שגשוג ישרו עליהם ועל מעונם.
אנדי הציע שנחליף קטנועים. איך שעלה על שלי, ברוחו הטובה התפעל (לרעה) מה- piece of crap אליו היגר.
ב- 9 ומשהו התחלנו את החזור.
‘אין מה להגיד’ כ-מאמר מבוגרים מעל שנתון מסויים – דרך נהדרת. רכבתי בנחישות; פחות עצירות ויותר קצרות.
הגענו למלון בצ’יאנג מאי בפרק זמן קצר מההלוך. לאחר התלבטות אנדי החליט שיישאר עם קטנועו – זה שאני רכבתי עליו בחזרה, ואני אזדכה על שלי. שוב הציע כל אפשרות שתתאם את העדפותיי – תודה, לא תודה, באמת הערכתי. אם היה מחליט להחזיר את קטנועו הייתי לוקח אותו.
בסוכנות לא היו קטנועים חליפים, חזרתי בטוקטוק למלון.
הלכתי ‘לשים ת’ראש’ כמו שאמי קראה לשנ”צ. כשקמתי חברתי לידידי הממוחשב וגיליתי באימה שהלבנה לא מתעוררת. ימינה שמאלה קדימה אחורה – גורנישט.
צרה. הצרה הווירטואלית הזו מעמידה, מבחינתי, את המשך המסע בספק גדול יותר מאשר צרת הברך האורגנית.
הלכנו לאכול ומשם אנדי הרכיב אותי לרד דיסטריקט. בתחילה הפעלתי עליו ת’שטיק שאמרתי לו כמה הוא אטרקטיבי אצל המקומיות שמשכו אותו, פיזית, לברים שהן עבדו בשירותם. הוא אישר ספק מסכים ספק משתף פעולה עם הלצתי החבוטה. בהמשך בתפקידי כמבוגר הלאאחראי הבהרתי לו שלא יקח אישית את הפופולריות שזכה לה, שכן הוא אולי נאה, ואישיותו כובשת אך הוא שם בקונפיגורציית פוטנציאל עסקי. ושישמור על כספו מכיוס.
הרעיון שם, לשחק ביליארד או משחק חברה – היית מאמינה, בתי, שארבע בשורה רווח? – לשתות, ואולי להזמין את המקומית שתשתה את כספי התייר. ראיתי שם כמה כאלה שהשקו את המקומיות.
התיישבנו, הוא על מים – גמול, אני על בירה – ושחקנו ארבע בשורה. אנדי עיוור הצבעים מתקשה להבחין בין צהוב זרחני שלו לוורוד צרחני שלי. לעזרתו נחלצה ליידי בוי חמודה, שמיומנות אחת אני יכול להעיד שניחנה בה – בשונה ממנו היא נתנה לי פייט אמיתי. אנדי החל לפלבל כשאבחן בהצלחה את מגדרה והתאושש יפה, יש לומר.
בחזרתנו למלון סכמנו שאנדי יתן לי את מפתח קטנועו בו אעשה שימוש למחרת כדי לטפל במחשב, ואשיב לו אותו ב- 11:30 כדי שהוא יצא חזרה לכיוון פאי; בתו שלחה לו קישור למנזר בודהיסטי שם עוזרים במטלות תחזוק ושותקים. נראה לו מעניין, לשתוק פחות. אני מת על מבטאו הדרומי המתנגן, ופחות את הבעות האמוג’י שהוא עוטה על פניו כדי להעביר את הסאבטקסט – פליאה, אי-הסכמה, WTF, הפתעה וכאלה.
בחדר שוב ניסיתי להתניע את המחשב – נאדה. מכיוון שאני (די) מושבת תנועתית, לא כל כך משנה היכן אני עוגן. אם אני נטול מחשב – אין לי מה לעשות כאן. החלטתי שלמחרת, שבת, אחפש מעבדת לפטופים. אם לא אמצא מזור למחשב אחזור בראשון לבנגקוק כדי לתקן שם בשני בבוקר או שאשקול רכישת תחליף.
פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה
11 תגובות בנושא “המסע האחרון, תאילנד #5”