המסע האחרון, תאילנד #11

הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה


פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותיי

מתממשק בשוק

מהדק ת’חגורה

נראה לי, שהמעט המעיב על אופיי ה(כמעט) מושלם הוא היבט הכפייתיות המפעם בי משהו.
את שיקוצי הכפייתיות אני מתמיר בהצלחה לקידום ותיעול ערכים חיוביים בנתיבים ראויים כמובן.

בשבוע שעבר רכשתי בשוק חגורה מפלסטיק דמוי עור – להלן תרומתי הדרמטית לרווחת בעלי החיים, (או שמא תרומתי לזיהום הפלנטה בפלסטיק נוסף) שעלתה תריסר שקלים חדשים שלמים.

כשהגעתי למלון נראה לי שהחגורה ארוכה באיזה חמישה סנטים. לצערי, לא ניתן להאשים אותי בטעם משובח או באלגנטיות יתר, אף על פי שהייתי רוצה. עם זאת, חגורה שהספח שלה ארוך מדיי, מבחינתי, זה כמו ללכת עם חנות פתוחה, או עם סרח שמיר ירוק בין השיניים. כל אחד והסטנדרטים האסתטיים שלו.

חנוך פיבן יוצר את דמויותיו משילוב של חפצים שרומזים על הֶקשר, צבעים מתקשרים לדמות, ופרופורציות בין החפצים שיוצרים יחד ישות גרפית ניתנת להתייחסות לזהות ולזיהוי על ידי תודעות זרות חולקות חיוויים גרפיים דומים. מעורר את קנאתי בעיסוקיי באחיזות תודעתיות סמנטיות.

החלטתי להגיע לשוק לחפש את האיש המתוק שמכר לי אותה שיטפל בתקלה. בקפה של הבוקר – עוד מקום שמפנק אותי – הצלחתי להתקדם עם הגדרה של המושג גחמה. להגיע לשוק – לא הייתה בעיה. השאלה איך לחפש דוכן חגורות בשוק הגדול בצ’יאנג מאי. נראה כמו לחפש מחט בערימת אטריות. החלטתי (לא) לחפש לפי מתודה מחשבית של חילוק השוק לחצי, רבע, וכן הלאה – המתמטיקוש שלי לא משהו, ולא ללכת מתודית שתי וערב אין ת’סבלנות אף על פי שזה היה הדבר הנכון לעשות. אז הלכתי על האינטואיציה; הזכרון הגרפי אולי (היה) לא רע, אבל לא מספיק כדי למצוא את המקום. האינטואיציה של הימינה שמאלה קדימה אחורה, והיחסים ביניהם – עבדה. כמה דקות מצאתי את המקום.

המוכר נראה לי בן בין שנתיים מתחתיי לשנתיים מעל אמי; החזות והחלקות של צעיר, הכתמים על הזרועות… אינני יודע היכן מחביאים בעולם שלישי את בני הלמעלה מחמישים. הוא זיהה אותי, באחוות חטיארים מבוגרים תקשרנו היטב רק בהברות.

במחוות פנטומימה, מנוד ראש, אצבעות ותנועת מספריים, ביקשתי ממנו לקצר את החגורה. במיומנות של מוכרי טבעות מרחוב 47 במנהטן – הם היו מכווצים את אצבעותים על האצבע של הקליינט אומדים את קוטרה וחוזרים עם טבעת בגודל מתאים – הוא משחרר בורג, משחרר את האבזם, חותך כ-חמישה סנטים, שולה כעין מסמר מאשפת מסמרים, דופק עליו פטיש מעל סד, מעץ מחבר את האבזם שולה מסמר אחר, אומד את המרחק בין החורים, דופק עוד שני חורים ותוך פחות מדקת עבודה מחזיר לי ת’חגורה מקוצרת, בתנועת סיום ותודה. נתן עבודה. כתשלום רכשתי חגורה נוספת שעברה הליך דומה.

פילוסופיה בבאהט

המשכתי לאגף הפירות המיובשים. אריזות גדולות מדיי. איטינג דיסאורדר שאני לא סומך על עצמי שאפסיק לאכול כששבע. כלומר סומך על עצמי שאוכל עד שאסיים את התכולה. מצאתי מנגו מיובש בחבילה בגודל סביר. ערך נקוב על השקית – 55 באהט, כ- 6 ש”ח. הושטתי למוכרת 60 באהט, אמרה 50, החזירה 10.

אוה, סוגיה פילוסופית;
האללו!, אני בא מהתודעה. אני מוכן לשלם 55 באהט.
המוכרת הורידה וולונטרית ל- 50, לא ברור לי למה.
באינסטינקט ההדדיות מתעורר בי הדחף לשלם 55.
במחשבה נוספת – למה? למה לשרוף משאב (– כסף) אם אפשר לקבל תמורה זהה בפחות, כשהמוכרת מסופקת ורוצה פחות?

נראה אותי מרזה

לפני כשנתיים חודש הקשר עם בני כיתתי ביסודי. היה שם י.מ., שכשאני שומע את הביטוי הציני המאוס ‘נשמה’ אני נזכר בו. הוא היה נשמה, נקייה מציניות ומיאוס. כמה שבועות לפני המפגש בן כיתה אחר הפנה אותנו לשידור טלויזיה בו דובר על תרומת כליה של י.מ. לדמות מוכרת.
פאק! איך לא חשבתי על זה. אמרתי לבת זוגי שאלך על זה, (עם מודיפיקציות; לא חשוב לי מי הנתרם, כן מאד חשוב לי שלא יידע מי התורם ובטח שלא להיות בקשר – היה מעיק לי.)
לא לברך; התחלתי את התהליך ומהר יורטתי, שכן אולי אני מתנוסס לגובה נמוך מדיי, אבל בטוח למשקל כבד מדיי. נפסלתי, ואשת הקשר הוסיפה: ‘אם אתה באמת רוצה לתרום, השל ממשקלך.’ יעני, מאתגרת אותי.
לא ידעתי אם להתרגז או לצחוק, לא הסברתי לה שיותר קל לי להסכים לאופרציה, ואחר כך לקלל את מר־החלטתי, מאשר לשים רגולציה לאוכל.

בהמשך, ראיתי חולצות טריקו שחורות. אני נמנע מללבוש חולצות שחורות. בדיוק סיבה להתחיל. מששתי את הסחורה, וואלה, אחלה חולצות, תחושה של כותנה מעורבת מעט בעוד משהו, עדיין שומרת על התחושה הנעימה, וגם שייראה טוב. המידה הגדולה היא XL. אמי הייתה מודדת את גודל הגרביים בליפוף על האגרוף. אני מניח על עצמי, ימינה שמאלה קדימה אחורה, נראה לי, אפעס, קטן מדיי.

שאלתי את הדמות מולי, שדופה, קמוטה עם עור בצבע פרגמנט ושקוף יותר, נראה לי איפשהו בשמונימים (בסוף עוד יסתבר שמבחינת גיל, מחזור אחד מתחתיי בשנקר), לא יודע אם גבר או אישה. שאלתי אם יש XXL. בשבר השיח הרחתי את הבל הפה שיש (לחלק) מהאנשים מעל גיל מסויים. אינני יודע מה מקורו, מכיר כמה דמויות נקובות, חלקן אהובות, שאני מייחס להן את הריח. היא, הדמות, לקחה את החולצה, הניחה עלי, משמשה את מותני, ולפי הטבעיות שעשתה זאת החלטתי שהיא גבר. הצלחתי להבין שהוא ממליץ לי לרזות. “תגיד” שאלתי אותו בהשראת נאום הרולקסים של אמסלם, בעברית “אתם עושים פה דיסקרימנציה לאשכנזים קרחים כבדי משקל?”

 


פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

Share
Share