המסע האחרון, תאילנד #1

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

נסיעת לילה

תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית, פיזית או אלפלאחשובהמטבע =  חוויה.

אחרי יומיים בבנגקוק בחדר קטנטן שאין בו מקום לשים את התרמיל עברתי למלון אחר, שם המים לא מתנקזים. הייתי שם ארבעה ימים, עד שהודיעו לי שבשישי בלילה הם יהיו מלאים, כולל החדר בו התאכנסתי, שהוזמן.

סיבה לעלות לצי’אנג מאי.
תנני תננאי, הזמנתי אוטובוס לילה.

הסוכנות הנחתה להתכנס למשרדם – הלכו איתי כקילומטר לנקודת האיסוף.
שם פגשתי את שאר הנוסעים, שילדיי אולי היו משפיעים על הגדלת גילם הממוצע,
אני – זה כמו שהבנשלי אמר על ציוץ שלי שזכה בלייקים – ‘רעש סטטיסטי’.

מתחבר עם כמה צאצאים פינים שנראה שירשו גנים מג’ינג’יס חאן. אחרי כשעה המתנה עלינו לאוטובוס שרבץ מגרגר דיזל מעבר לכביש. אני, שהמרתי את הקבלה מהמשרד בכרטיס נקוב בשורה 8 כיסא B, הופניתי לחלק התחתון והמסריח מהמנוע המשולב בניחוח המובחן של השירותים ליד.

לביעותי, הבחנתי ששורה 8 היא השורה הראשונה צמודה לדופן תא הנהג, כנראה מיועדת לחסרי גפיים תחתונות. המושבים מוטים ל(כאילו) מיטה.

נסענו איזה 20 דקות, ואז קיבלתי ריפליי של 2004, כשהדיילת הורתה לי לעבור לשבת ליד מכונאי הטיסה, כלומר מכונאי הרכב. מילא האיש מדיף ריח שמן שרוף, (זיעה על מצע תבלינים אקזוטיים), זה פאקינג מושב ראשון! אין לי להיכן לתחוב את רגליי, שלהזכירכך – לא ניחנו באורך מי יודע כמה, וכן בגמישות של פרחח יוגה, שנמלט מתרגולים.

סירבתי. הצהרתי (לעצמי, כן?) ש’לא יקרה’.
שמעתי את ר’ישל’ה (שותפי לשעבר) שחרץ על נחישותי: ‘דיקמנוס, אתה אין לך שתי חוליות מחוברות יחד.’

אז חזרתי על שבועתי זו גם לאמא המקומית של הילדה עם בעלה, שתבעה את מקומה בטאבו, ואף הסברתי לה בהגיון רב, ש’אין לי מקום לשים את רגליי’, בידיעה שהאנגלית שלה שקולה לתאית שלי.

יש לי סיוט מהודו, ינואר 2004, אז בת-של-זונה מכרה לי כרטיס חצי מיטה. יפנית קטנת מידות מבתי ניאותה לקחת אותה, ואני שכבתי ראש לכף רגל עם ג’והן, nurse חדר ניתוח אירי, חמוד, שלימד אותי שהמילה הכי נשית לאוזני בומר שכמוני היא בעצם מקצוע א-מגדרי.

קיצור, דיילת הנסיעה לא התרשמה מחתירתי לרציונליות, לזכויות הפרט, העיפה את הליברליות, ובשם השוויון והשלום ציוותה עלי לעלות לקומה השניה.

שם הובלתי למושב האחרון משמאל, והבחנתי בעלטת תא הנוסעים בגופה באלכסון שרועה על שני המושבים, מכוסה בשמיכה שהאוטובוס ניפק, נוחרת.

הדיילת ניערה בהחלטיות את הישן, והוא דיווח ש-‘המושב’, הנטוי עם ההדום הפרוס ‘מקולקל’.
הדיילת לא התרשמה מהדו”ח, הוא עבר למושב הימני, ונותן לי את המושב התקול.
השתחלתי פנימה בגמישות של פיל תאילנדי בחנות סניטציה ותפסתי את תנוחת ה- mri. עם האוזניות שהבאתי.

אחרי כשעה של שכיבה ונקישות, כשאני מחשב את קיצי לאחור ושואל ‘מה היה רע לי’ שהמרתי את חיי הקודמים, התרוממתי לישיבה חסרת תמיכה – הרי המשענת מקולקלת.

ההוא שהלך לרבי עקיבא ואמר לו ‘רבי צפוף לי בצריף עם תריסר ילדי’.
‘צפוף לך? שאל הרב ‘הכנס את העז לתוך הבית’ הורה.
‘איך יעזור לי שאכניס את העז?’ שאל.
‘תכניס ותראה’ השיב.
כעבור שבוע חזר לרבי ואמר לו ‘רבי, אני לא יכול יותר, מה עושים?’
‘תוציא את העז’ הנחה אותו.
הוציא.
חזר כעבור יום לרב – ‘אתה לא מאמין איזו הקלה הייתה לי’ הודה לו.
זהו, הגעתי לשלב בחיים שנסמך על סיפורי חסידים.

הבחור החסון שלח יד סידר לי אותה, שכן מסתבר שמה שמקולקל הוא ההדום לרגליים שנשאר בתנוחת טול.

הקלה.

חוץ מזה, כדי ללחלח מעט את דיווחי היבשושי, משישי בבוקר דלפתי כאילו לפצות על שנים שלא דלפתי, והתעטש כאילו הולדת נכדיי תלויה בכך. אולי זו הקורונה שלא חטפתי?

וכך מסע שהחל ב-17:30 במשרד הנסיעות הדקה ה-99 בבנגקוק – בתאילנד כנראה משחקים כדורגל 100 דקות – הסתיים למחרת ב- 7:30 בצ’יאנג מאי כשאני שמח כיתום באבל שהתבשר שלקה בטחורים, מאושר כחלה ביום בציעתה, ורענן כחמין בן שבועיים על השיש.

אז הלכתי להתמקייח עם הטוקטוק שיביא אותי למרכז – לא מוכן ל- 16 ש”ח, לא יותר מ- 11 ש”ח, וזהו – כיתתי את רגלי הדואבות בין מלונות תרמילאים מלאים, מסרב לפיתוי המפוקפק של לישון בדורם עם חלק מנוסעי מסע הלילה. אני צריך שהם יאזינו לשירת ישבניי וישמעו אותי מפליץ?

 

 


פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית, אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותיי

פרק 11, מתממשק בשוק

פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

Share

16 תגובות בנושא “המסע האחרון, תאילנד #1”

הערות? אשמח לתגובתך

Share