המסע האחרון, תאילנד #10

משך הקריאה: 10 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

חשיפת ערוותָיי

גזענותי

Annies היא אחת מהמסעדות החביבות עלי. ביקרתי בה כמה פעמים, כבר לא. ‘טובה מדיי’; הגרפיקה האנושית המרצדת יופי, מוזיקה מערבית, אחלה אוכל ומגוון. בהיותה עמוסה לא מתאים שאתפוס שולחן.

‘הואשמתי’, מאויים שאתוייג כ’גזען‘. לא מבועת, לא מתגונן. לעיתים מנסח, מסביר.
בקצרצרה: ‘אני גזען על רקע אינטלקטואלי, לא אתני’, התניה אינטלקטואלית כמו גובה או צבע עיניים, לא ניתנת לשינוי.

לאחת מהמלצריות יש פצעי בגרות – די נדיר כאן – ואנגלית קולחת, נדיר אף יותר. לשאלתי מהיכן האנגלית, ענתה שהיא מורה לאנגלית.

שאלתי להמלצתה על שוק מקומי כדי לרכוש כמה פאצ’פקעס, משהו תואם שוק הכרמל בימיו כשוק טרום הפיכתו לאטרקציה תיירותית. הפנתה למשהו כמו ל’וואט לו לו’. הקלדתי, וגוגל הנשמה לא הכיר את הווריאציות. ביקשתי שתכתוב בתאית את שם השוק, ‘אינני יודעת לכתוב תאית’ אמרה. לתמיהתי הוסיפה ‘אני אמריקאית’.

תקשורת – עזרים טקטיים

בתקשורת, בנוסף על תוכן מילולי, משתמשים באמצעי ווקליים, וויזואלים, כפלטפורמות או ככלים נוספים לדיוק כוונת המתקשר. אינטונציה, חיוך, צחוק, אנחות, מחוות פיזיות, בצד היותם התניות אותנטיות ‘אחרי תוכן’ יכולים גם להוות גם אמצעי תקשורת לכשעצמם, מתָקְשרי מסר – שביעות רצון, נחמדות, קורת רוח, היפוכם.
בתרבות האמריקאית יש את ‘מלאכותיות’ ה’צביעות’, את ההבעה ומתיחת השפתיים בסוף פיסקה להדגשת ציניות, סרקזם, בוז, אורנמנטים מעבר לטקסט.
בספרדית כתובה יש סימן שאלה וקריאה גם בתחילת המשפט כדי להכניס את הקורא לאווירה מעבר לטקסט.
הבנתי, שבתאית יש משמעות לטונים שאותו טקסט מובע. כלומר אותה הברה קצרה או ארוכה מקבל משמעות שונה.

אופסט.

במבט נוסף, זה לא רק עור הפנים. גם צבע העור, מבנה הגוף, היציבה, התקשורת. המקומיים, אני בטוח, כל אחד על הרצף בין סוקרטס לבודהא, פילוסופים אחד אחד. אולי בגלל התאית שלי אני נחשף רק להיבטים הפרקטיים, ונזכר שגם כמה ממכריי דוברי העברית לא חורגים מגבולות הפרקטיקה. היא – לא יודע את שמה – בתקשורת איתה היא מתייחסת למטא של הדברים, מעבר לסיבה תוצאה. כנראה שלא במקרה פניתי אליה. לא יודע מה התמהיל, והאם היא בכלל דוברת תאית, ולא מספיק קרוב כדי להשביע את סקרנותי המתונה.

העיקר, יצאתי בומר גזען, או בומר אידיוט שהיה שבוי באידאה פיקס עיוורת לחיוויי מציאות?

ליצן השוק

דרום אמריקה 1985, היה נראה לי שכולם כבר שם חוץ ממני. כשהגעתי והייתי כמעט שנה שמתי לב שכמעט כולם קיבוצניקים. לא היו מחולון. קיבוצניק שדמה שתי טיפותלאחשובמה לפול ניומן הסביר לי שבתפריט, מימין לכל מנה יש מספר. כמה שהמספר יותר נמוך ככה המנה יותר משובחת. את הקונספט אימצתי, בטקטיקה הלכתי על כמה שהמספר יותר גבוה.

השוק שחיפשתי מאויית WARORO עם הגיית עיצור R כ- K, שהפניתה אותי המלצרית, ובמקומית בכלל נקרא אחרת. עברתי בין הדוכנים, הגעתי למתחם האוכל בקומת המרתף. מניח שהוא ממוקם שם כדי לא להסריח את הסחורה. בכלל, הם מאד נקיים, תחזוקה מודעת לניקיון. במסעדות העיר יש תפריט דו לשוני, בהכי נדחות לפחות שורה באנגלית, התפריט במתחם זה תמונות וכיתוב בתאית בלבד. אני, אופייני לחיי, לא תמיד יודע מה אני רוצה – ואני אלוף העולם בלדעת מה אני לא רוצה – מרק ירקות ואטריות. בלי בשר. ושהחריפות תהיה מתונה. לא, לא לייחס לי תכונות נעלות כ-חיסה על חיות, ולא כשרות; אני סתם לא יודע לאכול ‘אוכל מורכב’, כזה שצריך לפרק מעצמות, שומן או סחוס. קיצור, שהבשר יהיה טחון או כשלעצמו.

מכיוון שהאנגלית של העובדות באוכל שמאיישות את הדוכנים – אלה כמעט תמיד עובדות, ובסוציואקונומיה המקומית אם יש גברים הם מבוגרים שמנקים את השולחנות – שקולה לתאית שלי, הצבעתי על צילום המנה שמגיעה עם חתיכות עוף, חזיר או שרימפס. הזמנתי בנקישה על התמונה וגעגעתי ‘רק ירקות’ ‘בלי בשר’. אנגלית לא הלך, עברתי לעברית, ולפני שנפנפתי בידיים ועשיתי ‘קוקוריקו’ או התפלשתי בבוץ ונחרתי ‘חררר’ נזכרתי שאני לא יודע לתאר שרימפ, אז התבאסתי שלא יודע לומר באידיש. בכל מקרה – לא היה לי הביטחון שכוונתי הובנה.

אחרי חומוס בעלי קרוואן, אחותי, בעלה ואני ישבנו בבית קפה יפואי. כשהמלצר בא לקבל את ההזמנה, גיסי דובר האנגלית, שאל אם יש להם ‘טורקי נטול קפאין’.

שלפתי את יגיגי, דודל טרנסלייט, הקלדתי באנגלית שמתורגמת לתאית והראיתי לזו על הסירים. הביטה ו’התפוצצה מצחוק’ (בני פחות מ- 50 כבר לא משתמשים במטבע לשון זו, הלא כן?). ולא רק שהיא לא נרגעת, היא מעדכנת את תריסרי המקומיים שמאכלסים את המתחם ב-מה שמצחיק אותה. והם נקרעים.

האמת? שמחתי להיות מסמר האירוע. היא הראתה לי שלושה סירים, ושאלה מה אני רוצה. נזכרתי במעיקים האלה שמנהלים שיח תכולות האוכל והטעם בכל מיני מסעדות, משתפים בתעוקות שלהם במקרה המביך ובטעמיהם במקרים הקשים. ולא מתאים לי להיות שם. כולה מנה היא דולר אחד כן? בכל זאת הלכתי לדוכן ליד, שם יכולתי להבחין שאני מזמין אטריות וירקות צפים בנוזל ללא בשר.

האיבר, המערכת, שאני הכי גאה בהם

אני, שהגעתי לשלב בחיים של game over, בו אלי אוחנה ועמרי אפק מפרשנים את המשחק לאחור. ואני – לך לא ‘כפת לי לשקר, לעצמי לא מוכן – אין לי הרבה במה להתגאות.

אבל באיבר אחד, במערכת שלמה – oh yeah אני משוויץ. כשאני בוחן כליות (וואלה כמה אולטראסאונדים עשיתי להן, יותר מאשר הבוק של עדן פינס, וכדי שלא אואשם בפדופיליה אנקוב בדוגמנית מזמני – תמי בן עמי) ולב תוצאות לא משהו. חוץ מאשר בדיקות הדם, שם יש לי תוצאות של תינוק. חבל שאי אפשר להתפרנס מלייצא תוצאות של בדיקות דם.

בין 1964-9 גרנו באילת. ארבע פעמים בשנה עלינו ארבעתנו לצפון בסימקה 1000. בתחנת פז, שפעם הייתה בכניסה הצפונית לאילת וכיום היא במרכז, לא כי זזה אלא עי העיר גדלה, אבי מילא אחת ל… ‘מים מזוקקים לרדיאטור’ מברז יעודי. בהיותי טרום כיתה א’, תחבתי את הצינור לפי ללגום מ’מיץ הברזים’ כמו שמבקר המסעדות המיתולוגי של הארץ כינה מים. את הנחרה של אבי עם מבע פניו זוכר עד היום, בכל פעם שאני תוהה האם אעמוד בטינופת.

במסגרת הניסיונות שאני מעביר את קיבתי האהובה, אני מאתגר אותה עם אוכל רחוב, מטוגן, רווי MSG שכבר הוזהרנו מרעילותו בניו יורק בשנות ה-80, אפוף ארומת דלק טוק טוקים, טובל בטינופת כלי האוכל של מי שאכל לפניי. אני מודיע בזאת, שב- 1985 בדרום אמריקה, מחוץ לערים לא היו מקררים, ולא זוכר כמה פעמים שלשלתי. שם קוד זהיר ל’אף פעם’. בעצם באף טיול זה לא קרה, גם לא באתיופיה. חוץ מאשר בהודו, שם פעמיים, מה שיצא לי היה לא מוכר. מילא לי, משער שגם לא מדע.

ולמה אני משתף ביציאותיי? כי כעת אני כבר לא מאתגר את מערכת העיכול. אלא את קונספט ‘לפתוח פה’. רוצה לראות אם בתמהיל של ההשווצה על מצע הטינופת שאכלתי. נראה אם יבולע לי.


    פרק 11, מתממשק בשוק

    פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

    פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

    Share
    Share