המסע האחרון, תאילנד #4

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציות מוטוריות; אין לו שתי חוליות

החלקה

חלק מהכנת מסע ממונע הוא התאמת כלי למשימתו, על מצע מוכנות להשקעה.
ל’ניו יורק-אלסקה-מקסיקו-ניו יורק’ ב- 1988 הייתה לי מכונה מתואמת חדשה, שרק הושקה. בהמשך כשחיפשתי את התצורות ה’נכונות’ למשימות אחרות, מצאתי גם מי שהקיף עולם על הונדה 500 בן 40. האופנוע, לא הרוכב.

אנדי, האמריקאי שפגשתי יום קודם בבוקר, ואני יצאנו מצ’יאנג מאי על הקטנועים עם מוצ’ילה קטנה. היה נוח לשנינו שאני אנווט. ברכיבה הוא יודע מה עושה – צמוד היטב לאחורי.

היציאה מהעיר היא נסיעה בכרך מוכר בדרום מזרח אסיה, סואן. דומה לפאתי ערים אמריקאיות, ושונה בשלטים בתאית וכמויות הדו־גלגליים שהחליפו את האופניים ככלי השינוע העיקריים.

לאחר כ- 40 קילומטר מתחילה הדרך בגינה אני כאן על דו- גלגלי. חבר המליץ על https://www.cavelodge.com , נשמור לחזרה. כעת אני ב(סוג של) משימה.

קטנוע שניחן רשמית עם מספר לאחר העשרוני – 9.4 – של כ”ס לא מבשר כוחות; טיפוס לגובה שהצריך מעיל, מדרונים של 8% ו- 762 פניות לא מאפשרות לראות את הרכב הבא ממול בתנועה בריטית משמאל – הוא אתגר לקטנוע ולחמור שרוכב עליו.

פאי קטנוע

מכיוון שאני רוצה להימנע מז’אנר המספרים בהצטנעות גבורה, אתמצת ש-כגודל הכיף בנסיעה הוא גודל הטפשות – הייתי נהנה יותר מאופנוע מתאים.

לקחנו בפאי חדרים במקום חמוד, המקום היחיד בתאילנד שאשכרה סיפק מים חמים, ראינו שווקי רחוב דומים לקאו סאן בגרסה שנאמנה יותר למקור שבינתיים, אפעס, התחרבן. אוכל טוב, אם מתעלמים מחריפותו, יופי של מזג אוויר. מלא ישראלים. אולי קצת פחות תיירות לאק – שם קוד לצ’חצ’חיאדת האיים. משער שאם היו עורכים משאל בסוגית דרעי בין הישראלים באיים היו מוצאים יותר מי שדחוף להם שיוכשר כשר. מבחין בהיפים אירופאים בתצורה המתרגלת אוכל טבעוני כאידיאולוגיה, מנשנשים יוגה מוטרדים מפליטת הפחמן בהגיעם לפאי. נראה לי מקום ליומיים.

את הערב סיימתי ברוטינה – חובבנים יאמרו ‘ריטואל’, אך לא, אין בכך דבר סמלי – שטפתי במקלחת את בגדי המסע. הם אמורים להתייבש עד הבוקר, זה לא באמת ולא לגמרי קורה.

האכסניה תיזכר לטובה כזו שספקה לי לא רק את המים הכי חמים בתאילנד, אלא בשונה מאכסניות קודמות, זו סיפקה רותחים.

טרום שינה המשכתי לעקוב אחר עלילות דרעי ובית המשפט העליון. מדכא. לכל כך הרבה דחוף שעבריין מורשע יכהן כשר.

ברוטינת הלילה, שגם בה אין דבר סימלי, קמתי לפיפי. לא הייתי מתעכב על פרט בלתי שולי זה, שכן קורה כל לילה, וכמה פעמים ועדיין לא סיבה להתעכב.

כשהייתי בדרום אמריקה ב- 1985 יצא לאור הספר בחזרה מטואיצ’י של יוסי גינסברג. עיניין; המקומות, הוויב, דומים. סיפוריו נחו על תשתית שחוויתי. נראה לי, שהאירועים והפרוזה נמתחו יתר על המידה. זילות הדרמה.

קמתי וספקתי לעצמי את הסיבה שלא רק לזכור את האכסניה אלא גם לא לשכוח אותה:

על הצעד השני, בואכה 10 אמות מהיעד – החלקתי על הרטיבות שאני יצרתי.

אותו סוג רצפה בהירה וחלקה בהיותה רטובה הייתה לי בגאנה, שם הפגשתי את אחת מאצבעות רגליי עם המשקוף, קבלה זווית לא טבעית, ובקנאק ישרתי את הסוררת בנחישות למקומה הטבעי. בערך.

החדשות הטובות: סטטיסטית זה האירוע הרביעי, קורה אחת לחדשיים לערך, בו אני מאתגר את המיניסקוס הקרוע בברך ימין. כלומר, אם לרגע אהיה Chat GPT מעודכן ואחרי ההסתייגויות המאפיינות, הייתי מנבא שבפעם הבאה שמאורע כזה יישנה, אנחנו כעת בינואר, אז במרץ.

היתר: חדשות רעות.

אבולוציונית, למה חלום? מה תפקיד החלום? מה הפיצ’ר הזה נועד לשרת? מה רע בסתם לישון, שהתודעה תצרוך פחות אנרגיה ותנוח?
לפני למעלה משנה, בא לי רעיון למענה אפשרי.

את המשך הלילה העברתי באיך והיכן להניח את הברך ובמחשבות על משמעויות התקלה, התמודדות, איך אופרטיבית אצלח את שלושת הלגים –

  1. פאי – צ’יאנג מאי
  2. צ’יאנג מאי – בנגקוק
  3. בנגקוק תל אביב.

כל השתנה – הצריכה תכנון לוגיסטי מקדמי וביצוע טקטי מדוייק.

כשאחזור את הלג הראשון אדע אם שיקול הדעת הלקוי בבחירת הקטנוע, בעצם, איפשר לי לחזור על שני גלגלים, שכן על אופנוע, במצבי כעת – כנראה שלא הייתי רוכב.


פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותָיי

פרק 11, מתממשק בשוק

פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

Share
Share