הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות
פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה
יחס, אהבת חינם וסיום
“מה אתה בוכה?” שאלה אותו מופתעת. “לא יספיק לשניצל” התלונן.
הגברת הוסיפה עוד שטר. הקבצן הגביר את עוצמת היללות.
“מה עכשיו?” שאלה. “אני רוצה שניצל וינאי” דמע.
שלפה שטר נוסף, והאיש צרח, והיא לא הבינה למה. “אני רוצה לאכול אותו בוינה” יבב הקבצן.
כך נתניהו. ואני.
מודע לפריווילגיות
אני נהנה ממתן יתר באופן חוצה זמן, גילאים, שפה וגאוגרפיה.
לְמָה אני מייחס את מתת הפריווילגיות?כל תשובה תוציא אותי רע, ובכל זאת:
♠ זו המיומנות, האיכות האנושית, שהולכת ומתפיידת לצערי לתת לאנשים את ההנאה לטפל בבקשותיי – פונה להם ל- being, וחלק ממי שמולי כנראה משיבים לי יותר ממה שמגיע, כתודה, אולי רוצים עוד (קצת ומעט, לפני שנמאס להם
).♣ כשאני מבקש משהו אני מקפיד לברר מה התקרה לבקשה ולא לעבור אותה.
לכן, אגב, אני מחצין אגרסיות מול מערכות שלא נותנות לי את מה שאני חושב שהן כן יכולות, שלא באמת עולה להן, ושאם הייתי מתנהל מול מקבלי החלטות בהן כן הייתי מקבל. ומקבל.
נ.ב.,
מכיר את מי שמשמיץ אותי בשל הכרתי בהיותי פריווילג.
היחס
שמת אותי במחלקה ראשונה – אהנה מהיתרונות הנלווים. מוכן לשלם על כך עוד 50, לאחשובהמטבע. היחס הכאילו מכובד, העליצות המזוייפת, הטרחה סביב פיצ’פוץ’ תעלולי ‘תחושת הערך הנתפש’ גורמת לאחאנא”ר שכמותי אי־נוחות. פיזית.
אני מקבל בצ’יאנג מאי, יחס נהדר.
בשני מישורים; ביחס ל-מה שאני מצפה בטרום אינטראקציה, וכשאני בוחן ימינה שמאלה.
ב’יחס הטוב’ אינני כולל מילים מתוקות ולא עליצות (מזוייפת). אינני רוצה שידברו אלי באופן לא ראוי, ועם זאת אני לא טוב כשמורעפות עלי מילים מתוקות משתכשכות בעליצות מזוייפת.
אני סופר יחס טוב כקומידיטי ניתן לכימות או הערכת שווי בהלימה לציפייתי.
אני מבין שבסופו של דבר, כל אינטראקציה היא ביזנס.
ומודע לכך שאף בתחילתו של דבר. אף אחד לא רוצה להפסיד כסף כדי לרצות אותי. ברור. ושההטבה הניתנת נתפשת לנותן כמשתלמת לו במשחק סכום אפס – אם מוסכם על ‘מחיר–טובין’, לקבל יותר או במחיר מופחת יש מי שמרוויח ומי שמפסיד ביחס להצעה הראשונית.
יתכן לומר כמובן, שאני בדומה למאמין שרואה בכל חיווי הוכחה לקיומו של האל, אני רוצה להתפש כמקבל יחס פריוויליגי וכל אינטארקציה היא בבחינת מ.ש.ל. עם זאת יש לכך חיוויים חיצוניים לי. וגם נראה לי שאני מזיע מהמאמץ להוכיח. פיחס.
כבר יצא לי להסתובב ולראות ארבעה נותני שירות שזיהו אותי והקדימו לי ברכה. זה נעים, ובכל זאת אני פה יותר מחדשיים.
על פניו, אין לי את נקודות האחיזה בהם, שכן בנוסף לפערי שפה ותרבות מובָנים ומִבְניים, המקומיים הם אנשי מעשה, היפר פרקטיים – פותרנים. לא פלספנים מתענייני־הֶקְשֶר ומֶטָא. לא בתרבות. או שלפחות לא פגשתי כאלה.
‘נרקסיסט’, ‘עסוק בעצמו’, כפי שיש מי שמאשימים אותי, מעניין לי להסביר לעצמי במה זכיתי. אולי זה שאני זר, פוטנציאל כלכלי – גם אחרים, אולי בגלל שאני זקן, זה שאני יחיד יש לכך השפעה, ועוד… אולי בגלל שאני רוצה לחשוב שאני בא בטוב ומטוב, ואולי אני בכלל טועה, והתרבות השירותית שלהם היא כזו.
הכל נכון. עם זאת, זו עוד תצורה של תקשורת, אליה אני מותנה, בה אני מוצא עניין.
אולי אני מתחזק את תחושת ערך שלי, עם עצמי, בקליעה ‘עם הקרש’ כשנותני השרות הם האינסטרומנטים חסרי האונים. אולי. עם זאת נראה לי שאחת מהסיבות שאני מקבל יחס טוב הוא גם בהלימה לפתטיות כפייתית זו.
התשר פה אינו רווח. באותם מקומות שאני נמצא בהם על בסיס חוזר, שיש כבר תקשורת קודמת, אני נותן למי שבישלו לי את המנה, אם אני רואה אותם. אישית. כשאני מסיים עם הצלחת, כוס, בקבוק סכ”ום, אם מתאים למקום ולעת, אני מוריד מהשולחן לקאונטר. זה מגרד להם את אי־הנוחות, ואולי נראה כסוג של עלבון התרסה או גערה בפעם הראשונה. במסעדת ה’בית’ שלי, יש קומה שניה [איך אומרים, דיוטה?]. לפני שעולה אני מברר אם יש שם לקוחות. אם אין – לא אעלה. אם יש אני מנחה להעלות את המנה שלי לא כשהיא מוכנה, שתמתין, אלא כשעולים עם מנה של אחרים. לא תמיד הם מצייתים. והם מעריכים את הכוונה.
המלון, המלונה בה אני מניח את ישבניי הדוויים – שחבר שהגיע אלי לא היה בצניעות כזו, ועם זאת העריך את הניקיון – העניק לי אחלה יחס (אחרי כמה ימים החדרנית החליפה לי מצעים כל יום, בסדר?). בנוסף, המלון חייב אותי 750 באהט (כ- 80 ש”ח) ללילה. משלם כל שלושה ימים. אחרי כמה פעמים כשראיתי שאשאר לזמן רב בדקתי אלטרנטיבות, ביקשתי שיורידו, בקשו התחייבות לשהייה, לא מוכן להתחייב, הורידו ל- 690. לפני כמה ימים כשבאתי לשלם אמרה הפקידה שהתשלום הבא יהיה 650. לא ביקשתי. כעבור שלושה ימים באתי לשלם, הזכרתי את ה- 650, אמרה ‘אברר’, התקשרה, והודיעה – 600. נכנסה למשא ומתן עבורי.
ההתחשבנויות היו פיקס, כולל עם הצ’חצ’חים, סליחה על סטריאופיזציה של הפרופסיה, שהשכירו לי קטנועים. הכל בהסכמה, ועל הבערך, והכל בסדר. דווקא שם, מול השניים שהתנהלתי לא הייתה לי הצלחת אקסטרא מעבר לחיוכי האמוג’י.
חצי תריסר קוראי הבלוג האהוב(ים)
נראה שהכותרת מכילה יותר סוגיות להתייחסות מאשר ה’רפורמה’ של לוין. אתייחס כאן רק לסוגיית ‘קוראי הבלוג האהוב’. אחאנא”ר מר נפש שאני, לא אוהב את כולם. ואת אלה שאני אוהב אני אוהב במידה שונה. ויש לא מעט שאינני אוהב כלל, גם אם שונא מעטים – לא בהכרח את מי שעשו לי רע, אלא את מי שאני מזהה כמסתלבטים על תודעה של אחרים. במודע. אם אני מזהה ניסיון לערבב לי ת’תודעה שלי? – אוי ואבוי, לא רואה בעיניים.
אהבות – קלישאות
המצהירים שאוהבים את ילדיהם באופן שווה (ולא שזה באמת חשוב או משנה) משקרים. אותם, את עצמם, או שסתם לא מודעים, או שמתייחסים באופן שונה ל’אהבה’.
לתפישתי, מי שאוהבים את כולם, לא אוהבים אף אחד. אינם עסוק בפרסונה אחרת, אלא בהחצנת ביטוי.
אהבת חינם – הגעתי לגיל 63 (נכון שלא נראה? עייפתי כבר את עצמי עם ה’נראה 73, מרגיש 83′), והמושג ‘אהבת חינם’ עדיין לא נהיר לי.
כלומר, אם הכוונה ל-‘אהבה לכל יהודי או ישראלי בגלל שהוא ישראלי או יהודי’ אם כך לא רוצה, אין לי עניין ולא צורך באהבת המשתמשים בביטוי זה. שלא ‘יאהבו’ אותי, וירפו מהרס הדמוקטיה.
לא אהבתי את הוריי במידה שווה, ילדיי יודעים שאני אוהב אותם שונה, מי מפעים אותי בכישורים שהייתי רוצה לייחס לעצמי, ואת מי אני מעריץ שעושה עם היכולות. בכלל האהבה שאני משפריץ על סביבתי הולכת ופוחתת, יעידו על כך חבריי הרצים ומתכלים.
אהבת חינם
בבלוג אינני גאה. תוצריו לא הסבו לי כבוד או הכנסה. עם זאת אוהב אותו, מסב לי אישית ערך, עניין רב. כמות הכסף שעלה לי, ישירות, נניח כמה (עשרות) אלפים לאמשנאיזמטבע. כמות השעות שהושקעו בו היא כמה עשרות אלפים. כספית בלוג הניב לי מה שהניב לך – אפס. אז בעצם, הנה, אולי, אהבת חינם. אז בעצם אני כן מבין מה היא אהבת חינם לרעיון, לא אהבת חינם אנושית. אחאנא”ר, מ.ש.ל. או שאולי הסבת ההנאה היא התמורה, וזה לא חינם?
מסע אחרון, סיום
במידה רבה נסיעה זו היוותה הזרקת תוכן לעצמי, באמצעות הבלוג.
הגיע חבר, נתנו עוד ויש לפאי על קטנועים.
בשונה ממסעות אחרים להם קראתי ‘המסע לפני האחרון’, זה המסע האחרון. עניינית כי לא היה אחריו.
אשמח ל-עוד. לא בטוח.
סליחה ותודה למי שהגיעו עד לכאן.
9 תגובות בנושא “המסע האחרון, תאילנד #13”