חיווי אופטימלי לגירוי חיצוני של סובייקט המשקלל תמהיל של פיזיולוגיה, אינסטינקטים מוטמעי תודעה, על פי סט ערכים תרבותיים, תקשורתיים, סוציולוגיים, ובקרה רציונלית דינמית.
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
נוחתים בבייג’ינג.
מחכה לנו, מיניבוס שלוקח אותנו למלון.
מתפתחת שיחה. רציונליזם, זיקה לדת, זיקה ללאום.
אני מנחה.
הם הולכים לדוגמאות ל-מול העין. לא לתפישות. רחוק מדיי.
טרבור עם רגשות אשם, לא מעלה על דעתו לחיות בישראל, אבל חשוב לו להתחתן עם יהודייה. זהות נחרצת על מצע (לוגי) נידף.
מציין לעצמי שטרבור זה, בן התפנוקים שרצו אחריו חצי תריסר משרתות שחורות, יודע להתארגן על עצמו בהתנהלותו במרחב. איך שנע. איך שמתלבש, בארגון הזמן. וואלה.
מעניין לנו, להם, לי.
מובאים למלון מדהים Beijing Hyatt Park שם חוברים לאנטון ולצ'ארלס.
מכיוון שהגעתי ללא תכנון ובהתראה לא מספקת והמלון מלא, חברתי לחדר עם יה, שאמנם צעיר ממני ב-8 שנים, אך עבר מזמן את הגיל המנטלי של טולרנטיות בשיתוף חדרים.
קיצור- יה התבאס מהמצב.
זוכר את זה. צריך לעשות לו היפוך ריגשי.
המלון מבחינתי, מעבר לעיצוב המאד נאה, הג'קוזי שהיה כל כך אסתטי, שגם השתמשתי בו, המיטות הפלאיות האלה, היו בו ארבעה להיטים-
אמורים ללכת למסעדת גורמה.
נוסעים למסעדה במונית עם אנטון וצ'ארלס. תריסר מכוניות שרד גרמניות אורבות לבעליהן הסועדים בפנים. קור בייג'יני צפון אירופאי.
ד"ר ג'והני הו איתו סעדנו בערב הראשון בהונג-קונג, מי שאמור לקשר את החבורה עם הרשויות לפתיחת המיזם למכירת לוטו כלל ארצית, אמור להצטרף אלינו.
עד ששרון וטרבור פטריק וג'והני הו מגיעים, יה מחליט ללכת לשאוף אוויר כי "אנחנו חנוקים".
יה, בנחישות נטולת אלגנטיות מתנער, קורע אותנו מצ'ארלס ואנטון, שאמורים להמתין לשאר בפתח המסעדה, וממשיך אתי את שיחת המטוסים.
אני חש אי-נוחות על הנטישה, ואומר לו לחזור- הוא לא רוצה.
יה לא עונה לטלפונים של בני לווייתנו. מתפתח ויכוח בינינו. אני אומר לו שהאשכנזי שלי התעורר- לא מתאימה לי ההתנהגות הזו.
טרבור שנואש ממנו מתקשר אלי. שואל איפה אנחנו. מעביר לו את יה. אנחנו חוזרים.
אומר לו ש"לא בסדר מה שעשינו".
יה מקבל את הערכתי על תשובתו- "זה לא אנחנו זה אני".
אחלה ארוחה.
מנות שצובטים ואוכלים, מבושלות.
חוזרים למלון, עולים למועדון xiu בקומה הששית. כל לילה במהלך ארבעת הימים הקרובים יורדים לשם.
סט-אפ, פרוצדורה קבועה, שגרה, סגורה על עצמה, ידועה מראש. כלומר מצאו את הדבר הנכון, המתאים, לא יסכנו עם משהו אחר.
כניסה בתשלום למי שאינו אורח במלון, מעבר במגנומטר, כניסה למתחם מפואר, שני מתחמי ישיבה, בר ענק מואר מול להקה של 8 לבנים ושחורים עם זמרות שחורה ולבנה, צעירים, מדליקים, אנרגטים.
הגברים ברובם המכריע לבנים, מיעוטם מקומיים עם חזות אוריינטלית, מיעוט זניח שחורים. צעירים. חצי מהנשים אורחות המבלות עם בני זוגן, ומחציתן צעירות, ברובן אוריינטליות עד מונגוליות ויתרתן סלביות, סוקרות, חגות בסבלנות, משחרות לטרף, לטרוף תחת הקמפיין הבלתי מתומלל 'להטריף, להיטרף' בעבור כמה מאוד מאות.
ולפרקטו-קונקרטים- הקוראים חסרי הסבלנות לעודפי פלצף תחת מסווה ניואנסי- זונות.
וכל לילה אותו דבר.
שרון טרבור, פטריק, אנטון, צ'ארלס יה ואני, בתרגולת קבועה. הבילוי הוא שתייה ב-$20 לדרינק, והעאלק תרבות הנלווית לזה- אני מזמין, אתה מזמין. דיבורציית שטויות השתויים.
יה מטביע אותי בג'ין וטוניק אחד לפני שאני מסיים את השני.
נזכר שהיחס שלי לאלכוהוליזציה הוא כמו למסיבות- תמיד חשבתי שאני צעיר מדיי כדי ליהנות מזה.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי.
הדיבורציה עם הזונות המקומיות, שלרגע מבליח הפיתוי לבצע טרנספורמציה תודעתית, פריצת דרך אישיותית, ומהמפגע האסתטי שאני מהווה להיתפש בעיני עצמי כאטרקטיבי רומנטי-סקסואלי רב-חשק עתיר ממון, בעקבות העניין שמגלות בי, כלומר בארנקי, נשים צעירות בחשכת מועדון רועש.
אבל, (לא) יבורך השם, כ'דב זקן' כמו שאמי אמרה, אני דבק בעיקשותי, ממאן לנוע מתפישותיי העבשות- הטרנספורמציה לא קורה.
תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?
האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה?
חוגגים, לא מנהלים, ונגבה מחיר שהיה יכול להימנע.
רשת חברתית,
פלטפורמה לניהול ייצוג אישי עצמי. להמשיך לקרוא facebook קונספט, לי
הרצון כשלעצמו, טהור, מסונתז, הוא לא עילה מספקת למימוש וביצוע על-ידי בעליו.
יש לחזק אותו ברציונל.
גם אם רעוע.
הגדרת טרום הפעלת מעשה,
או מניעת המשכו,
תנאים המאפשרים את עשייתו, או את מניעתו.
את התנאים יש לנסח ב off line, בנינוחות המזגן– בקור הרוח, בשיקול הדעת מחוץ ללחץ רגשי תחושתי של גורמי מעטפת בעת קרות הסיטואציה.
מה הקו בין המעקה שאיתו נכנסת הפרסונה לסיטואציה, שנוסח מחוץ לה, לבין הגמישות המחשבתית שמופעלת על הפעולות בפועל?
לא ברור.
כן ברור הוא השוני האישיותי המאפיין בין
ו-כן, זה מכניסטי.
נתפש כלקוח ממנגנונים אישיותיים, מכניסטיים.
כך לא מקדש נשאפות ספונטניות קולית אותנטית.
בשיחה עם קרוב משפחה, אמרתי לו שהוא "כמו…"
באותו רגע נאטם.
תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה?
לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
שמעתי מישהו שאמר
ש'אם גברים היו צריכים ללדת – כנראה שהמין האנושי היה מחזיק בדיוק דור אחד.'
זה משפט לא בלתי נכון,
משפט העצמה נשית?
בטח לא בר הוכחה. להמשיך לקרוא קלישאת ילודה
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
שאלה חופרת;מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
