חיווי אופטימלי לגירוי חיצוני של סובייקט המשקלל תמהיל של פיזיולוגיה, אינסטינקטים מוטמעי תודעה, על פי סט ערכים תרבותיים, תקשורתיים, סוציולוגיים, ובקרה רציונלית דינמית.
במלה 'תובנה', נתקלתי לראשונה בסתיו 1998.
לא הכרתי את המינוח קודם.
סמנכ"ל השרות שגייס אותי, התאכזב ממני ממשהו.
מעולם לא אמר לי ממה.
היה ברור שהוא כועס, מאוכזב, לבטח אחרי שהיסס האם לגייס אותי.
עד היום לא יודע למה.
נמנע ממני.
יום אחד אמר לי, בשיחה אישית, שעשה כל מאמץ להמנע ממנה:
"..הגעתי לתובנה שיש לך בעיה עם אינטליגנציה רגשית."
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
כשכל קול שווה אחד חלקי מספר המצביעים
תחת השאלה- למי להצביע,
איך למקסם את השפעת המצביע הבודד,
נשאלות שאלות המשנה:
אני בוחר בתמיכה של קולי הזעום בתפישה.
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
איש יקר מהצבא פגש חבר נוכחי.
בהתייחסו אלי, אמר ככה וככה דברים נעימי אוזן,
וקינח מינורית, ש-חבל שלא מיציתי עסקית.
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
נוחתים בבייג’ינג.
מחכה לנו, מיניבוס שלוקח אותנו למלון.
מתפתחת שיחה. רציונליזם, זיקה לדת, זיקה ללאום.
אני מנחה.
הם הולכים לדוגמאות ל-מול העין. לא לתפישות. רחוק מדיי.
טרבור עם רגשות אשם, לא מעלה על דעתו לחיות בישראל, אבל חשוב לו להתחתן עם יהודייה. זהות נחרצת על מצע (לוגי) נידף.
מציין לעצמי שטרבור זה, בן התפנוקים שרצו אחריו חצי תריסר משרתות שחורות, יודע להתארגן על עצמו בהתנהלותו במרחב. איך שנע. איך שמתלבש, בארגון הזמן. וואלה.
מעניין לנו, להם, לי.
מובאים למלון מדהים Beijing Hyatt Park שם חוברים לאנטון ולצ'ארלס.
מכיוון שהגעתי ללא תכנון ובהתראה לא מספקת והמלון מלא, חברתי לחדר עם יה, שאמנם צעיר ממני ב-8 שנים, אך עבר מזמן את הגיל המנטלי של טולרנטיות בשיתוף חדרים.
קיצור- יה התבאס מהמצב.
זוכר את זה. צריך לעשות לו היפוך ריגשי.
המלון מבחינתי, מעבר לעיצוב המאד נאה, הג'קוזי שהיה כל כך אסתטי, שגם השתמשתי בו, המיטות הפלאיות האלה, היו בו ארבעה להיטים-
אמורים ללכת למסעדת גורמה.
נוסעים למסעדה במונית עם אנטון וצ'ארלס. תריסר מכוניות שרד גרמניות אורבות לבעליהן הסועדים בפנים. קור בייג'יני צפון אירופאי.
ד"ר ג'והני הו איתו סעדנו בערב הראשון בהונג-קונג, מי שאמור לקשר את החבורה עם הרשויות לפתיחת המיזם למכירת לוטו כלל ארצית, אמור להצטרף אלינו.
עד ששרון וטרבור פטריק וג'והני הו מגיעים, יה מחליט ללכת לשאוף אוויר כי "אנחנו חנוקים".
יה, בנחישות נטולת אלגנטיות מתנער, קורע אותנו מצ'ארלס ואנטון, שאמורים להמתין לשאר בפתח המסעדה, וממשיך אתי את שיחת המטוסים.
אני חש אי-נוחות על הנטישה, ואומר לו לחזור- הוא לא רוצה.
יה לא עונה לטלפונים של בני לווייתנו. מתפתח ויכוח בינינו. אני אומר לו שהאשכנזי שלי התעורר- לא מתאימה לי ההתנהגות הזו.
טרבור שנואש ממנו מתקשר אלי. שואל איפה אנחנו. מעביר לו את יה. אנחנו חוזרים.
אומר לו ש"לא בסדר מה שעשינו".
יה מקבל את הערכתי על תשובתו- "זה לא אנחנו זה אני".
אחלה ארוחה.
מנות שצובטים ואוכלים, מבושלות.
חוזרים למלון, עולים למועדון xiu בקומה הששית. כל לילה במהלך ארבעת הימים הקרובים יורדים לשם.
סט-אפ, פרוצדורה קבועה, שגרה, סגורה על עצמה, ידועה מראש. כלומר מצאו את הדבר הנכון, המתאים, לא יסכנו עם משהו אחר.
כניסה בתשלום למי שאינו אורח במלון, מעבר במגנומטר, כניסה למתחם מפואר, שני מתחמי ישיבה, בר ענק מואר מול להקה של 8 לבנים ושחורים עם זמרות שחורה ולבנה, צעירים, מדליקים, אנרגטים.
הגברים ברובם המכריע לבנים, מיעוטם מקומיים עם חזות אוריינטלית, מיעוט זניח שחורים. צעירים. חצי מהנשים אורחות המבלות עם בני זוגן, ומחציתן צעירות, ברובן אוריינטליות עד מונגוליות ויתרתן סלביות, סוקרות, חגות בסבלנות, משחרות לטרף, לטרוף תחת הקמפיין הבלתי מתומלל 'להטריף, להיטרף' בעבור כמה מאוד מאות.
ולפרקטו-קונקרטים- הקוראים חסרי הסבלנות לעודפי פלצף תחת מסווה ניואנסי- זונות.
וכל לילה אותו דבר.
שרון טרבור, פטריק, אנטון, צ'ארלס יה ואני, בתרגולת קבועה. הבילוי הוא שתייה ב-$20 לדרינק, והעאלק תרבות הנלווית לזה- אני מזמין, אתה מזמין. דיבורציית שטויות השתויים.
יה מטביע אותי בג'ין וטוניק אחד לפני שאני מסיים את השני.
נזכר שהיחס שלי לאלכוהוליזציה הוא כמו למסיבות- תמיד חשבתי שאני צעיר מדיי כדי ליהנות מזה.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי.
הדיבורציה עם הזונות המקומיות, שלרגע מבליח הפיתוי לבצע טרנספורמציה תודעתית, פריצת דרך אישיותית, ומהמפגע האסתטי שאני מהווה להיתפש בעיני עצמי כאטרקטיבי רומנטי-סקסואלי רב-חשק עתיר ממון, בעקבות העניין שמגלות בי, כלומר בארנקי, נשים צעירות בחשכת מועדון רועש.
אבל, (לא) יבורך השם, כ'דב זקן' כמו שאמי אמרה, אני דבק בעיקשותי, ממאן לנוע מתפישותיי העבשות- הטרנספורמציה לא קורה.
תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?
האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה?
חוגגים, לא מנהלים, ונגבה מחיר שהיה יכול להימנע.
רשת חברתית,
פלטפורמה לניהול ייצוג אישי עצמי. להמשיך לקרוא facebook קונספט, לי
הרצון כשלעצמו, טהור, מסונתז, הוא לא עילה מספקת למימוש וביצוע על-ידי בעליו.
יש לחזק אותו ברציונל.
גם אם רעוע.
הגדרת טרום הפעלת מעשה,
או מניעת המשכו,
תנאים המאפשרים את עשייתו, או את מניעתו.
את התנאים יש לנסח ב off line, בנינוחות המזגן– בקור הרוח, בשיקול הדעת מחוץ ללחץ רגשי תחושתי של גורמי מעטפת בעת קרות הסיטואציה.
מה הקו בין המעקה שאיתו נכנסת הפרסונה לסיטואציה, שנוסח מחוץ לה, לבין הגמישות המחשבתית שמופעלת על הפעולות בפועל?
לא ברור.
כן ברור הוא השוני האישיותי המאפיין בין
ו-כן, זה מכניסטי.
נתפש כלקוח ממנגנונים אישיותיים, מכניסטיים.
כך לא מקדש נשאפות ספונטניות קולית אותנטית.
בשיחה עם קרוב משפחה, אמרתי לו שהוא "כמו…"
באותו רגע נאטם.
תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה?
לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
שמעתי מישהו שאמר
ש'אם גברים היו צריכים ללדת – כנראה שהמין האנושי היה מחזיק בדיוק דור אחד.'
זה משפט לא בלתי נכון,
משפט העצמה נשית?
בטח לא בר הוכחה. להמשיך לקרוא קלישאת ילודה
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
