חיווי אופטימלי לגירוי חיצוני של סובייקט המשקלל תמהיל של פיזיולוגיה, אינסטינקטים מוטמעי תודעה, על פי סט ערכים תרבותיים, תקשורתיים, סוציולוגיים, ובקרה רציונלית דינמית.
ניתן, כביכול, להניח שמי שנוהג לאחר יגלה סובלנות כלפי התנהגות דומה של האחר.
ולא כן הוא, כמובן.
יש המתייחסים לזמנם כבעל ערך אחר, רב מזה של זולתם. ברמה האישיותית: להמשיך לקרוא הדדיות מאוחרת
העוסקים מקצועית ב
you know, הפרופסיה.
האם הפסיכולוגים נוטים למכניקת פיתולי התודעה?
בשימוש באלגוריה קיימת בעיה אינהרנטית;
עיסוק בהתאמת הדימוי למציאות,
בעוד הדימוי מיועד להבהיר
ייתכן והוא ממרכב את תפישת המציאת בטעינת רבדי יתר.
כמעבירי שיער מצד לצד,
מסתירי פדחת חושפי בעיה
רוב האנשים מסתירים כשלים, ומעצימים את הבעיה,
מחצינים את העובדה שאינם יכולים איתה.
לייבוביץ היה דמות מרתקת במגוון מישורים- ברור.
היה רציונליסט, שקיבל על עצמו אמונה.
לי חסר, ההסבר שלו ל-:
יושב בפאב Mustang Sally Club באפריקה, מלאווי, בלאנטייר.
בבלאנטייר יש מפעל Calrsberg שמספק את תוצרתו ברחבי המדינה ואפריקה.
Green הם קוראים לבירה. על שם צבע הבקבוק, עולה פחות מדולר.
רואים מישהו, שחור, יושב על הבר שותה Amstel מיובאת.
"ראה אותו", נושף מייק הדרום אפריקאי מבעד אדי שכרותו, "משלם פי שלושה על בירה מיובאת. הוא בונה על זה שיראו אותו ומסמן לאחרים שיש לו."
למה שמישהו יצייר על עצמו, ובתצורה בלתי הפיכה,
כשלאחר המעשה, יש סיכוי לחרטה יותר ממי שנמנעו מהקעקוע?
כנראה שאין כל כך 'אנשים רעים'.
התנהגויות אנושיות שאינן תואמות את תפישת קידום טובתנו או ערכים החשובים לנו, מתוייגות כ'רעות'.
ובכל זאת, ישנם מקרי 'רוע' קיצוני שגובלים בפתולוגיה- פחות מעניין.
היותר מעניין, כאן, ההתייחסות ל'רשעות', 'רוע' זמין, קיים מעבר לפינה שכולנו חווינו.
אנשים מתנהלים על פי הכרתם, בהתאם לתפישתם את אופן עשייתם כמקדמת את טובתם.
אנשים נבדלים האחד מהשני (גם) בתפישת טובתם, לאיזה טווח זמן מסתכלים שעשייתם תיטיב עימם, או תגבה תשומות מהסביבה, האם הסביבה מוכנה למחיר שהפעולה תגבה ממנה.
בדרך כלל, אין מי שבמובהק, רוצה להרע לאחר.
אלא, לקדם את רצונו, על ציר הזמן, ובחיסכון משאבים שיעזור לו לקדם רצונות נוספים ואחרים.
תפישת ה'קנאה' ניתנת לפרשנות, שהאחר בהצלחתו מונע את קידום המקנא.
התיוג 'רע' נובע, מקידום רצון של אדם, כאשר בדרך נגבו מהאחר משאבים שהוא לא התכוון לתת.
הערכים שמימושם גורם לתפישת 'רוע' על ידי האחר:
אני שומע רבות ש-'אופנוע (כמשל) הוא כלי מסוכן.'
ולא שכופר בכך.
כן תמה, על
חותרי מרכז פוליטי –
קונסרבטיבים מתביישים להיתפש כדומים לעמיתיהם.
חותרי מרכז פוליטי, נוזלים לנקודה של 'גם וגם', 'לא ולא' של דיכוטומיה תפישתית שבין קונסרבטיביות לפרוגרסיביות, בעצם עוסקים בסוציולוגיה לא בפוליטיקה; בודקים בכל עת מה מימינם, שמאלם ומתמרכזים. להמשיך לקרוא חתירה ל'מרכז' סוגיות פרט–חברה–ריבון
אם ניתן היה ללמד אחרים להיות יציבים רגשית, להתנהל ליד מעקה רגשי, היה זה הביזנס האולטימטיבי.
יותר מאשר פתרונות, השמנה, הקרחה, אין אונות וכן הלאה, שהם מקרים פרטיים של ניהול רגשי לקוי.
נכנסתי לקפה. פגשתי את ביל, יושב עם החבר. מהז'אנר.
נישוקים חיבוקים "המשיכו בשלכם, לא רוצה להפריע" נפרדתי לשולחן משלי.
כשפנו ללכת, ניגש אלי ביל ואמר "יש לך חלק גדול בזה שהוא" הצביע על החבר "עשה עליה."
נו, נאמן לגישה של מי שלוקח אחריות על מה שלא לו, לא לוקח על מה שכן. דוחה.
החבר, ברבע עברית אנגלו-סקסית אומר, שלפני חמש שנים אמרתי לביל, שאני ב'רבע האפקטיבי האחרון של חיי'. ביל ציטט, והוא החליט לאור משמעות האמירה לעשות עלייה. להמשיך לקרוא הוקכרה
שכרנו קטנוע בקו סמוי, תאילנד.
נותנים אותו עם כמות דלק מזערית.
תינוק נולד, יוצא לעצמאות עם מעט אנרגיה כלכלית.
בדרך, דוכני מכירה של בקבוקי דלק.
בספיחת האנרגיה נחשף לרבים המציעים טובין עם ערך כלכלי נתפש, גבוה יותר מבפועל.
בקבוק דלק עולה 40 באהט. שלושה ב- 100.
אם שלושה ב-100, יש פערים. כלומר, גמישות לאופציות נוספות.
הבקבוקים בתודעת הצרכן, בחוסר שימת לב, במניפולציה תודעתית, הם ליטר.
בפועל- חצי.
רבים המקרים בהם הטובין המשווקים נתפשים כעונים על צורך, ובפועל יקרים יותר ממה שמודעים אליו.
בתחנת דלק מחוץ לעיר המחיר לליטר 50 באהט.
נכנסים לתדלוק.
טרום התדלוק, מבחין שמונה המשאבה לא מאופס אלא מתחיל ב- ליטר 1, 50 באהט.
בתהליך רכישת האנרגיה הכלכלית, המנפקים אותה לעתים גו(נ)בים שמִיר, מס, בנתינתה.
"הי, הי, הי" אומר למתדלק, "אפס."
מחייך. מאפס.
לעתים תופסים את זה, לעתים לא.
ממלאים יותר מהצורך.
השקעה, אגירה.
כשנחזיר, בעל הקטנוע ישאב את יתרות הדלק מהמינימום שמתכוון וימכור בבקבוקים.
המתווה הכלכלי שב, למתכונתו המוכרת.
מחזור חיים כלכלי.
דומה למעגל כלכלי אנושי?
סובייקטים נחלקים (גם בממד הטיפול באנרגיה צבורה) לשניים:
התוכלו, ילדים,
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
במלה 'תובנה', נתקלתי לראשונה בסתיו 1998.
לא הכרתי את המינוח קודם.
סמנכ"ל השרות שגייס אותי, התאכזב ממני ממשהו.
מעולם לא אמר לי ממה.
היה ברור שהוא כועס, מאוכזב, לבטח אחרי שהיסס האם לגייס אותי.
עד היום לא יודע למה.
נמנע ממני.
יום אחד אמר לי, בשיחה אישית, שעשה כל מאמץ להמנע ממנה:
"..הגעתי לתובנה שיש לך בעיה עם אינטליגנציה רגשית."
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
כשכל קול שווה אחד חלקי מספר המצביעים
תחת השאלה- למי להצביע,
איך למקסם את השפעת המצביע הבודד,
נשאלות שאלות המשנה:
אני בוחר בתמיכה של קולי הזעום בתפישה.
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
