יאיר דיקמן yair dickmann

פיספוסין

אין לי ספק, את סין פיספסתי.
כלומר, טיילתי דיי כדי להישאר בחיים עם האמירה שלא כל מקום הוא פצצה, ולא מכל טיול נהניתי.
אז היו חוויות ותובנות, ובין היתר, יכול לומר שמה שראיתי בסין לא היה עבורי בעל ערך סיגניפיקנטי.

סין-חן

• יקר בטירוף. בעיקר לתיירים.
• הם יורקים בכל מקום.
• לנו כזרים סינים ויפנים הם בני דודים. בפועל הם כנראה כמו הישראלים והערבים, יש כמה מכנים משותפים בסיסיים, אבל איבה ברורה וגלויה.
• הם בבועה. לא מתכוונים לחופש.
• הכל עצום, סדרי גודל בלתי מוכרים, לי לפחות, אבל בלי טעם בלי רייח ובלי לב שמייח.
• אין שם שום מוצר שרוצה.
• אינסוף פאצ'פקעס, מולקולות, שפע אין סופי של מחסור בלתי מסופק. נראה שהכל "…נחושת והרריה ברזל." הכל מנויילן ומפלוסטק.
• חריצות, יותר נכון עמלנות.
• לא רימו אותי.
• גרידיות כוללת וכדוגמא במלון שרציתי להתקלח רצו על מקלחת מחיר של כמעט יום שלם.
• מכניזם. החל מהכתב שהוא שעשוע למפענחי חידות, פותרי תשבצים וסודוקו, וממשיך בחיוויי שביעות רצון, של נשיפות תוך מתיחת שפתיים בחיוך או צחוק. כאילו. כביכול. אבל לא.
• במלאווי הסינים לא נעו מעבר לשתי נקודות בהן שהו- המשרד מקום לינתם. זהו. הם לא התעניינו בכלום מעבר למילוי חובתם התעסוקתית באופן המיטבי. לא עניין אותם דבר, המקיף אותם היה זר להם, מיותר, אולי אפילו מאיים.
• יש לי ספק אם אחזור לכאן.
• וודאות שאין לי את הסקרנות הזו לשמה.
• לא נראה לי שוולונטארית, אלא במשימה, שליחות, אז אשמח מאד. כמובן.

חבייר, פחות מיומן בטיולים, חזר מסין ומאד נהנה.
כתבתי לו שאני פחות, ובהרחבה:

אחר, מיומן בטיולים, ומכיר את סין, ענה:

יום שני, יציאה מסין

בבוקר מעדכן את המלון שיוצא. 
מבקש שישמרו את חפציי. 
שואל האם אפשר להתרחץ בערב טרם הנסיעה. 
'בהחלט' משיבים בנדיבות, אם אשלם מחיר מלא לחדר. 
חוזר על הבקשה, ומדגיש שזה 10 דקות שימוש במקלחת כלשהי במלון. 
'חצי מחיר' מתרצים. 

חוזר ל- village. בית האוכל היחיד שמוצא שם זה מקום עם שילוט ישראלי, בקומה שנייה. 
מהעדר אלטרנטיבה אחרת, עולה, אוכל ארוחת בוקר ישראלית, עם חומוס. הסטאף סיני לחלוטין. הסועדים האחרים הם ערב זרים רב. לא מזהה ישראלים.

משוטט במרכז הגדול. ממצה, מתחיל לחזור את 12 הקילומטרים (- הסתכלתי על מד מרחק המונית) למלון. 
ברור לי שלא אלך הכל ברגל, שכן החלק הקרוב למלון הוא אוטוסטרדות חוצות מגורים שלא מאפשרות הליכה ובטח שלא עניין (וזאת לפני שמתוודה על הכושר וחושף את תקלות האורתופדיה), אבל מתחיל. 

הולך. הרבה. כרך אורבני. מסחרי, חנויות, כמו ברחוב הברזל ברמת החייל. כמו משכית בהרצליה, לא אורבני. 
נכנס, יוצא, אוכל, כותב, שותה קפה, הולך. לוקח מונית. 
לא מעניין- מבוטא לוֹמָנְיֵן. 

מגיע למלון. 
מברר האם יאפשרו להתקלייח במחיר סביר. 
לא הם לא. 
טוף. 
מבקש שיזמינו מונית.
הולך להוציא את הכביסה. הכל טוף. אין הפתעות. 
המונית מחכה, מציין לעצמי שזה הסיני הראשון שאני מנהל איתו סוג של דיאלוג, הוא בר-שיח מבחינתי, על אף אנגליותו הפחות מבסיסית.

בשדה מוטרד ממשקל היתר של מזוודותי. מפזר ביניהן- מה לוקח מה מעלה, מה עליי, עובד. 
אוכל ארוחת ערב בטרמינל. במפתיע במחיר סביר. בודק על מה אוציא את תועפות המזומן המקומי שמצוייד בהם. לא מוצא.

יום ג'

טיסת שעתיים לגוואנגז'ו, נוחתים אחרי חצות. בטקסי- תנועת המטוס על הקרקע, ארוכה באופן יוצא דופן, חוצים אוטוסטרדות בנסיעה איטית מלמעלה. 
מתלבט האם לנום בטרמינל או להגיע למלון שרואה מחלונות המטוס. 
כמעט אחת. רגרסיבית; ב- 7 צריך להיות בשדה. לצאת ב- 6 וקצת, לקום ב- 5 ומשהו. 4 שעות ברוטו. 

מתנהל לאט בטרמינל, תוהה האם עלי לאסוף את מזוודתי הגיבורה או שתגיעה אוטונומית, לבנגקוק. 
פונה לפקידה, שלא מבינה, מורה לי להמתין.
מגיע לבוש חליפה שחורה שאומר לי שהמזוודה תגיע עצמונית. 
יופי. באיחור של 20 דקות אחרי אחרון הנוסעים, מחליט להשתרע על ספסלים מקומיים. אין מספיק זמן שיהיה שווה עבורו לקחת מלון.

אז, out of the yellow, מפציעה לה לטרמינל סינית צנומה על עקבים למטה ופוניט למעלה של רוסייה, בתלבושת ותנועות של פרחה אסרטיבית. לך טוס, דע, איך נראית פרחה סינית, ובאנגלית טובה מורה לי ללכת בעקבותיה למלון של חניית הביניים, bikurishta! הפתעה! ביפנית. לא יודע איך בסינית. 
אני-כלל-לא-ידעתי. 

הולכים. הולכים המון בטרמינלים שוממים- יהודית רביץ צריכה לראות אותם לפני ששרה 'זה לא נעים לראות גן סגור', כדי להיטען במצב הרוח הנכון. 
עולים יורדים. למחרת, למרחק קצר יותר, מצויין בשלט 1,600 מטר עד לטרמינל. לא ראיתי דברים כאלה.
בנתב"ג מרחק ההליכה בלתי סביר בין הצ'ק-אין לשרוולי היציאה.
בברלין, Tegel, מרחק ההליכה האפסי מגוחך. ייסגר ב- 2013 אגב.
מרחק ההליכה כאן לא ייאמן. מקשר את זה שהשדה משרת בעיקר מקומיים, בפרקטיקת המחסור שהם נמצאים בה מנטלית- רווחת הפרט, היא איך לומר בלי להעליב- לא בראש מעייני המתכננים. בטח לא המבצעים. 
והפרחה מדדה ברגלי המקרוני, במגפי סטילטו חורקים מטים להישבר, ואני נשרך אחריה. 

יוצאים מפתח כלשהו לכביש, שם ממתינה קבוצה כעוסה של כ- 30 סיניות וסינים כעוסה, מסנסנת, מצקצקת ומעשנת. 
פרחתנו אומרת להמתין ונעלמת. 
עוד 20 דקות, מגיע אוטובוס ישן וקטן. עולים. כבר עוד מעט שתיים. 
נוסעים כשהסינים מרעישים ומאד לא מרוצים איזה חצי שעה, מתחת למסלולי הטקסי שנסעתי עליהם קודם. 

פתאום, בהלה גדולה, צעקות וצרחות, כאילו אנחנו במושב של פולניות, הנהג עוצר בפתאומיות, כולם יורדים. אני נשאר. 
הנהג מסמן לי לרדת. עם מוצ'ילתי והטרולי. 
יורד. 
מבין- שריפה במנוע. 
כולנו מתרחקים. הגעתי לגוואנז'ו בגיל 52 וחצי, לחוות, לראשונה בחיי, שריפה במנוע מכונית. 

ממתינים. 
שעה. בצד האוטוסטרדה. קר. מעשנים. כועסים. תנועה דלילה של משאיות הדואר הסיני שיצאות ונכנסות למסעף הכביש ליד מקום חנייתנו. 
שולף את סנק החירום שיש איתי ונוגס בו. 'כמו נקבה דכאונית מתנחמת' אומר לעצמי. 

ככה איזה שעה, ואז מגיעה משאית גרר צהובה, שנותנת קדימה אחורה ימינה שמאלה, ולפני שמתחברת לאוטובוס המפוגר, אוטובוס גדול וחום מצטרף, פרחתנו מפציעה ממנו נכונה לספוג את תסכול קבוצתנו. 
אה, אני כבר נטמע, משתכשך בהמון המקומי המקיף אותי. 

קרוב ל-3 נוחתים במלון המעאפן שאמור לארייח אותנו לטיסת המעבר. 
הייתי אומר, סובייטי, או סובטי כמו שביטא משה דיין, רק שזה בסין. 
קיצור, סטייל כזה ראיתי בסרטים על התקופה הקומוניסטית ובפועל בשימורי רומניה, אוקראינה, קובה ורוסיה. 
במילה- מדכא. 
בשתיים- מאד מדכא. 
בשלוש- בא לך למות. 
שאריות קומוניסטיות שטרם השתדרגו. 

מבהירים שב- 5 וחצי השכמה. 

ישנתי במלונות בסיסיים לגמרי. בעת כתיבת טקסט זה מתאכסן בהוסטל בסיסי יותר. וזה לא. 

כל מה שעושים באיכות ירודה. גם קצה הקלאסה. ירוד. הכל פלסטיק. ושביר, מתבקע, כעור. ברירת מחדל הצבע בין ורוד לבז'. מה יש להם אלה מברוד ווז'? אם במלונות הסינים האחרים, כולל במלון בלילונגווה בירת מלאווי ראיתי פאר ויוקרה מנסים לחפות על גימורים וזיופים, אז כאן אין לא פאר, לא יוקרה ובטח שלא חיפוי. עקום. בילט-אין. הצבעים. עצוב. מבוטא עָצוּפְ עָטְסוּפְ עָסוּפְפְפְף. 

מתקלייח במקלחת המעאפנה, ומתעורר ל-5 וחצי. 
מגיע ל-למטה. הקבוצה כבר רוטנת. מקבל איזה ארוחת בוקר בשקיות ניילון שמתגבר על האיטינג דיס-אורדר שלי, ומוותר עליה. 

יושב במסעדת הטרמינל. נבעת מהמחירים השערורייתיים. מסתפק בשני אספרסו. 
היה נדמה לי שרואה זוג כעורים שמדבר עברית ועוסק בסוגיית המרה של כסף זר למקומי.
מפעיל את יכולת הפנייה- הם בכלל לא מדברים עברית. ממונטה נגרו. 
הם עם יורואים, אין להם איך לשלם את ארוחת הבוקר. 
באחוות זרים נותן להם כסף מקומי ומקבל הרבה מטבעות. 

תנני ננה, נוחת בתאילנד  

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

הורדנו קצב, זה ברור.
פטריק עזב בבוקר.
שרון מפנקת אותנו בטיול.
שם לב, שלראשונה בעצם, שרון יוצאת את מתחם ההמלון.

שרון הזמינה מיניבוס מפואר עם מדריכה סינית, מעולם לא יצאה מסין עם אנגלית מושלמת ששיחקה כדורעף מקצועני.

עלי העיקה בהשתדלות יתר, ועוד יותר בסיפורי אבסורד שנלווה אליהם צחוק לא אמיתי, כמתחייב מהסיפור- רגישויות שלי. מספרת שחזון מכונית לכל פועל מיושם שכל מי שיכול רוכש מכונית, סמל סטאטוס גם אם לא יכול לסוע בה.

התחלנו ב כיכר טיאנמן, ובעיר האסורה. זה לא סתם שלא מרחיב, לא מרגש.

ככה בדרך לקחו אותנו למופע תה; מסעדה שמכינה תה, על תוצריו והמוצרים המשלימים המתבקשים.
עשו לנו שפיל. יה, ואני חשנו כבמלכודת תיירים, ושאר התיירים הוציאו ים על תה וכליו.

בדרך חזרה מהחומה לעיר, נקלענו לפקק תנועה, אחו'ל שרטוטה.
החלטתי להתפנק ולפנק.

בשעתיים הקרובות, ניסחתי שאלות על השתייכות לאומית, פילוסופית, אישית. מתונות. שאלתי בסבב את כולם.

מהסינית התעלמנו, היא בתפקיד, לא באותנטיות אישיותית.
צ'ארלס התכנס לתוך ישבנו. בתחילה חשבתי שזה בגלל שטרבור אנטון צ'ארלס יה ואני – שרון נשארה עם המדריכה בקפה – כשהלכנו על החומה, החלטנו אחרי שלב מסוים לחזור. צ'ארלס באספרגריותו החליט להמשיך עצמאית. חבר אלינו למסעדת-תה-קפה-חרא-במחיר-תיירותי-מופקע, מאוחר מדיי, כשאנחנו ממתינים לו זמן בלתי סביר, והדרא"פים לא טורחים להסתיר את מורת רוחם.
הוא היישיר אלי את עיניו התכולות ושחרר- לא אוהב להיחשף ולהישפט בפומבי.
אין בעיה, אמשיך לאהוב אותו באותה מידה- עזר לי באי-מייל בכמה סוגיות html.
היה מוצלח מאד. היה ברור שכולנו נהנים. כמה גילויים, כמה אמירות משמעותיות, שיח אינטליגנטי.

ארוחת ערב, פרידה. מסעדה סבירה.
לוקח על עצמי את התשלום. כונס את תשומת הלב, מודה על החווייה הגדולה, ומציין את העובדה שבעצם נהניתי, ספחתי חווייה, בלא שתרמתי דבר.
בכך מביך את אנטון וצ'ארלס, אחיי לסטטוס הנהנים הלא מועילים, רק שהם, אנשי מחשבים, מ'כפת להם, הם נטולי תחושת אשם או צדקנות מתכנסת ליומרת ביטוי יושר אינטלקטואלי.

הם, כפטרונים מנוסים, דוחים את הצידוק לתחושת 'אוכל החינם' שלי.

לי, תרומתי ברורה.
גם אם אני היחיד שהיה מנסח אותה כך:

• אם היה להם ביזנס היו משאירים אותי,
  ככבאי שבמשמרתו לא פרצה השריפה, הייתה להם האופציה שלא התממשה,
• כערך מוסף, פעלתי במוד אינטגרטור,
  שיהיה לי, לנו כפרטים וכקבוצה, כיף, נעים ונוח ככל האפשר.

תרגולת מועדון xiu, זה בסדר שזו תהייה הפעם האחרונה.

יום ראשון

בבוקר עולה מקומה 46 ללובי ב- 63.
איזה רעיון פצצה – לובי קומה 63.

לומד ששרון, טרבור, אנטון וצ'ארלס בדרכם לשדה, חזרה למדינותיהם.
יה אמור לטוס בערב.

העיר, מזג האוויר לא עושים לי את זה. מתמהמה.
יה מזמין אותי לחדרו. מציע לחבור אלי עד טיסתו.
הסכמתי. והבנתי שטעיתי. הוא בקצבים אחרים, בעניינים אחרים, אישיותי הסוציומטית בטעם תחושת הכלוא פושה בי.
מתבאס לחכות לו את רוטינותיו. לא חוסך ממנו את טרונותיי, עצותיי, הצעותיי והערותיי הסרקסטיות אבל בעדינות.

אחרי שתיים בצהריים יוצאים מהמלון, אחרי שיה מבטא את כעסו עליהם שלא מאפשרים לו להישאר שם עוד. חינם
בפתח הוא נותן לי את מפתח חדרו שמשמש כרטיס חינם לxiu. מודה לו ומסביר ש-אני, כאן, אני מניח, כבר לעולם לא אהיה.
לצאת מהמלון לרחוב לא מתאים לו, קר. שומע שוב כמה הקור לא מאפשר לו ליהנות, ובכלל מאיים על בריאותו.
מסכמים שניסע למלון שלי, נתמקם, נראה הלאה.
במונית, משתף אותו ששהייה ברמות חיים כאלה מסקרנות, מעניינות, אבל לא באמת עושות לי את זה; אני מותנה לחיים בהם יש תיווך ביני לבין ההתרחשות, לא בתוכן ולא בספיחת תחושת ערך נרכשת.
טעות. כמו רובנו, הוא לא רוצה להיתפש כמי שכן מותנה לכך. לא בעיני עצמו לא בעיני סביבתו.
הוא משתמש בי כלוח הסל בקליעת קרש, לשכנוע עצמו. הוא פוצייח במסע שכנועים וגיוס תודעתי שגם הוא כזה, ורק נראה לי שהוא צריך את התנאים האלה. טוב.

מגיעים למלון, ואני מתבאס- רחוק ממרכז או ממשהו מעניין. אין שום התרחשות. סתם לגמרי, שלא לומר מבאס. כן- קרוב לרכבת התחתית. מחיר סביר. אין חיים.
חדר קטן, אטום, מדכא.

הפיזיולוגיה מרימה את ישבנה:
יה שואל אם יכול לחרבן.
שאגיד לו לא? גם אם כמֶה לטביעות ישבניו על אסלתי כלישיבות טחורים דנדשים על ישבני?
נותן:

• אני אישור.
• הוא באסלה.

שואל אם יפריע לי אם ישתרע על מיטתי. שאסרב?
משתרע. בבגדיו.

מכיוון שנשאר מציע ליה שאקח ממנו את ה- rmb הכסף המקומי שנותר לו. השאיר לי יותר ממה שציפיתי. לא נעים להגיד לו שמתחרט.

3 שעות עד למועד לקיחת המונית לשדה.
מציע שנצא. לוקח אתי את הכביסה.
רחוב ראשי שאמור לספק את התצרוכת המקומית. צפוף, פחונים, רק מבלוקים. סתמי.
הולכים בין חצרות הבלוקיאדה.
הוא מרגיש לא נוח, בטחונית. חוזרים לרחוב הראשי.

במסעדה הראשונה שרואה, רוצה לאכול. מבין שלא מתאים לו להסתובב.
לא בא לי על מקומות סגורים דחוסים כאלה, מצליח למשוך אותו עוד כמה עשרות מטרים- רוצה לחזור למסעדה.
טוב.
קונספט הבישול העצמי חוזר על עצמו, רק במחירי 0. בטח יחסית ל-מה שאכלנו.

ממשיך בקמפיין מהמונית, ואומר שהמסעדה הזו לא פחות מצויינת מאלה שאכלנו בהן.
לידינו אנשים אוכלים ומעשנים. הוא משתגע, לא מסתיר.
אני שואל איפה השירותים. בלי אנגלית מבין שזה מסביב בחוץ. יוצא, הולך סביב, בעצם מסביב לבלוק- לא רואה.
חוזר. שואל שוב. מתעקשים.
חוזר, מסביב לבלוק יש בטונאדה עם כניסה.
נכנס- מחראה במובן הכי בסיסי סטריאוטיפי של המלה, כולל מישהו שמדגמן כריעה וחריאה. תוך כדי עישון. אין דלתות. ויש ריח. המון. Back to the very basics.

בדרך חזרה רואה מכבסה- כמו היונה שרואה את עץ הזית. מברר האם, כמה, ולמתי.
מחליט לתת להם את הבגדים. בעזרת ציורים מסכימים שאקבלם תוך 24 שעות.

חוזר ליה, מנסה להסתיר את חוסר הסבלנות, לא נעים לי, אבל יאללה, שייגמר.
עושה איתו שיחת סיכום.
מיצר על שלא הבאתי תועלת.
מביע את תקוותי שיצא בסדר מול אלה ששכנע להביא אותי.

"מה אתה מדבר", לקח את האמירה שהתכוונה להיות עסקית לרמה האישית. ספק בצער ספק בסיפוק, חרץ בגילוי לב " אתה היית הסטאר שלנו."
יפה. אהבתי שהבחין בתוצאות מוד האינטגרציה שהופעלה.

נהג המונית מגיע.
הוא מניח בנחת את תפילותיו ונושא את תפיליו, או להיפך, הוא ממש לא מוטרד מהחיכיון, כשאני בחוסר נוחותי מעיר על זה ש"הנהג ממתין", הוא משחרר קללה מפחתת.

מלווה אותו למכונית 'לוודא שהוא נוסע', כמאמר ההלצה המשפחתית על שם ספתא לאה.

בייג'ינג, שבת, ערב.

לבד. הקלה. זמנית.
לוקח מונית לווילאג'.
יושב בסניף רשת קפה נחמדה.

קפה חרא, מחיר בשמיים. שירותים לא בהישג איברי ההשתנה.

לא נעים לי בסין; לא מפצח את המקום. לא יודע לאן ללכת מחרתיים.
מחליט לצאת.
מחפש דרכי מילוט באמצעות טיסות מבייג'ינג.
חווה את החרם הסיני על גוגל. לא ייאמן. פעמיים:

1. גם עד כמה אנחנו תלויים בגוגל.
2. איך הסינים חוסמים אותו.

תחושה של קלאוסטרופוביה מתונה אופפת אותי. לא חמורה אבל קיימת. בלתי ניתנת להתעלמות. זה לא שלא יכול לנוע או לצאת אלא שהאופציות לא נהירות. לא מזהה משהו כייפי, רצון לממש משהו.

ביום ראשון, בערב, בקפה, מוצא, עם נרות, טיסה לעוד 24 שעות, בלילה שבין שני לשלישי לבנגקוק עם נחיתת ביניים בגוואנג'י.
קרוב ל- $400. יקר.
לא מצליח להזמין. לא מקבלים לי את כרטיס האשראי.

מנסה ליצור קשר עם אחותי בסאן פרנסיסקו, אני לפניה 16 שעות.
'מעשה שטן', אם לנטוש לרגע את אשכנזיותי חסרת האמונה, נטולת האינטליגנציה הרגשית, לא מצליח. לא זמינה.
משאיר לה הודעות שתחזור אליי בכל שעה.

בשלוש ומשהו בבוקר מעירה אותי, רוכשים כרטיס אצל סוכנות on-line מבאסת, שמכריזה על מחירי הרגע האחרון מוזלים, ולמעשה יש עליהם קנסות.
אולי בגלל השעה, אולי בשל אי-הנוחות שלי בסין, מתעצבן מהפערים בין מה שהיה באתר לבין שיחת אחותי עם הנציג ועוד בשפה ובמבטא הכאילו אמריקני, נוסח 'ברו, עבדנו באותו מקדונלד' כשבעצם הוא מזיין אותי בפרופסיוניאליות מנומסת.

ששי ערב

יה ואני חזרנו ממסע קניותיו, יורדים למסעדה במחילות הרכבת התחתית מתחת למלון.
כמה חנויות לפני המסעדה, שרון מתעכבת בחנות נרות. כשבאה לשלם על שני נרות ריחניים כ- $120 מגלָה שמשום מה כרטיס האשראי שלה לא עובד.
מתנדב לרכוש את הנרות.
לתודותיה הרבות מתעקש להתייחס שזה לא החזר על נדיבותה האינסופית כלפיי.

במסעדה מרגיש ששרון בדיכאון. עמוק.

בחמישימים, גוף צעיר, גבעולי, גמיש, רגלי X, היתה בצעירותה כוסית, פנים מקומטות, מסגירות שאכלה חרא, שקיות עיניים שאירחו דמעות, ועוד יותר תסכולים.

לבושה בטראש מודע של עשירים. כולל סיכת ראש הממותגת לכל גודלה ביהלומים- channel.
בתנועה, כמו מעיל מוטל על זרוע, חבושה בכרית טיסה מתנפחת ורודה, נפוחה, גדולה ענקית,ורודה פוקסיה זוהרת, מסמנת לעצמה וליקום – hey, I have to be spoiled here. ואני אוסיף, בחמלה, לא ברשעות, עוד מקרה של אישיות נידפת שמצריכה חיזוקים חיצוניים. מתמידים. הרבה. כל הזמן.
לועסת מסטיק. כמו פרגוסון. כל הזמן, כלומר אחת לכמה דקות מחליפה את המסטיק באחר מחפיסת מסטיקים בתצורת חלת דבש, שיש להניח שמכירות החברה תלויות ברמת צריכתה.

קשרה את צריכת המסטיק להתנזרותה משתייה, עישון וסקס.
מבין שעם אלה, לפחות, במתומלל, היו לה בעיות; עישון, לא יהיה זה רדיקלי להניח שכולל את בני הדודים מצד הסמים, ו'סקס' זה אליאסלמכלול מערכות יחסים רבות. רעות. שהותירו צלקות נפשיות, כלכליות ועוריות.

מעודכן כללית מקודם ש- הביזנס על שם בִּתה. שכאקורדיאון בולימי התנפחה והצטמקה כלכלית. 2 בעלים. הראשון היה בעייתי, שני, הדוד של טרבור, התחתנו שני ילדים, היה בדרא"פ בשרות המשפחה, לא היה בשום צורה בתמונה, כעת לא רלוונטי. האחרון כנראה היכה אותה. הותיר אותה ללא כלום.

מחליט להשאר לדבר איתה. הג'מאעה הולכת למועדון.

אנחנו, מלאחר ארוחת הערב עד 3 בבוקר, מסבים בקומה האחרונה, בארובה של קומה 65, בחדר זכוכית, חדר מעשנים.
היא מחסלת מרלבורו מספרת לי סיפור חיים, שעל פחות ממנו עושים סרטים, שעיכול עושר פרטיו ומאמץ פיצוח המבטא עליו נישא גרמו לי להזיע בפדחת. את עיקריו כבר שמעתי, ובתמציתו-

• יהודיה,
• מפרובינציה דרום אפריקאית,
• לאחר מערכת טראומטית באירופה,
• אחרי שהתחתנה עם מי שברור שלא מתאים לה- בלי שתפרט,
  יש האומרים שהיא נמשכת ל abuse נפשי ופיזי,
• אביה שכנע אותה להתחתן עם רואה חשבון יהודי,
  הדוד של טרבור,
• יש לה שני בנים ממנו,
• שמשפחתו עסקה בדברים לא כל כך כשרים, שהעדיפה לא לפרט,
• היא שכבה עבורם על הגדר והבריחה את כספי המשפחה לאוסטרליה,
• אחרי שהסתבכו עם השלטונות לקחו את הכסף שהיא העבירה והותירה אותה עם שני ילדיה בחוסר כל,
• והדוד של טרבור יצא מתמונת חייהם, לבלי שוב,,
• היא, מאינסטינקט, רכשה רישיון לקזינו off-shore, מקוון,
• את המתכנתים המבריקים שגייסה באוניברסיטה במו ידיה הפכה מלוחכי שכר סטודנטים למליונרים,
• הם בגדו בה, בחבירתם למתחרים,
• והיא פשטה רגל,
• הכירה את וורן, שלפי הבעת פניה היה חסר כל מעצורים וגבולות,
• הסעיר אותה, אהבה אותו, התחתנו,
• יצרו יחד קזינו באנגליה,
• עשו מליונים, בעשרות,
  היא הייתה מסתובבת ממכונית מצי של 10 מכוניות בין בנטלי למאזרטי,
  ואנטון זוכר אותה בדרום אפריקה מוקפת ב-ארבעה שומרי ראש,
• לפי יה וורן היה מאדר פאקר עסקי, האיש הכי נדיב שפגש, שבסיום ישיבות סידר להם שלושה מרצדסים מלאות זונות צמרת,
• גמר ממנת יתר,
• וורן שלנו הותיר אותה בחובות שלא ידעה עליהם,
• וקרסיטל, בתה, שעל שמה המיזם הנוכחי,
• את הכסף האחרון שהיה לה, בעצת רו"ח טרבור היא שמה באג"ח ממשלת איסלנד, 12%,
• שירד לטימיון בפשיטת הרגל הממשלתית,
• ובשלוש שנים האחרונות מהשאריות, מגיוסים ממי שמאמין בה היא בונה על ההתאוששות בהתקפה על סין.

זה היה מרתק אם לא ארוך מדיי, תובל בהסברים מיסטיים על 'השם' על היותה עוף חול, על מי שבוגד בה ועל יכולתה הפנומנלית להתאושש.

היום היחיד שלא הייתי במועדון.

יכול להיות שעליה נכתב השיר גברת עם סלים?

יום חמישי

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

בצהריים, מעיר את יה בחדרנו המשותף. אין באמת תכנית. החדר אמנם מדהים, מעוצב נפלא. יש שם

• בידה, כמה אפשר לחרבן?
• דוש rain fall, כמה אפשר לחפוף שיער?
• נספרסו, כמה אפשר לשתות קפה?
• נוף, כמה אפשר לבהות?

פוגש את פאטריק, טרבור, אנטון וצ'ארלס בלובי, קומה 63, קובעים לרדת למטה לאכול, במול שבתחנת הרכבת התחתית מתחתנו. 

אז מתחילה סאגה; יה מתבאס שלא מחכים לו, שכן,

• צריך לעשות את רוטינת התפילין,
• יוגה,
• התחברות לעצמו,
• וזה שעשיתי לו קפה בבוקר שיבש לו את הרוטינה.
• לגמרי.

אז כשגומרים לאכול צהריים הוא מופיע. 
מחכים עד שיאכל. 
וסוף סוף יוצאים החוצה. 
ונורא קר. 
אז חוזרים לפתח המלון שיסדרו לנו שתי מוניות, 
ואחרי 20 דקות שאין מונית אני מאבד סבלנות ורוצה לצאת לרחוב. 

יוצאים, ואחרי שוטטות עקרה שלא תופסים מונית, יה שלנו אומר שהוא לא עומד בקור הזה, רגיש מדיי, יחזור למלון, ואנחנו בין כעס של 'בשביל מה חיכינו לך', לבין 'יותר טוב, נסתדר לבד' מתקדמים לכיוון העיר האסורה וכיכר טיאנמן. 

אז זהו, שקָר ואין מוניות. אנטון וצ'ארלס שהגיעו אתמול בבוקר בילו זמנם בשוק ענק מקורה, שחולפים דרכו. 
מתאפסים על מונית, מביא אותנו לעיר האסורה. 
15:30. כבר לא מאפשרים כניסה. פספסנו בדקות. 

מתבאסים. פונים לראות את כיכר טיאנמן. סין, מבחינתי. ענק. תעמולה מקומית על מסכי ענק, המון נוכחות משטרתית. לא טעם לא רייח ולא לב שמייח. 

מחליטים לרדת לרכבת התחתית, בין מחשבה האלגוריתמית של אנטון וצ'ארלס לאינטואיציה שלי, מסתדרים עם לרכוש 4 כרטיסים. 

יורדים ליד השוק, מגיעים לשמטעיאדה. המקומות האלה לא עושים לי את זה, שלא לומר דוחים אותי. זה מערה של עלי באבא, של חרא בזול. 

יה מבקש מטרבור להגיד לי רכוש לו טרולי. 
שמייח. הזדמנות לא להחזיר לו על נדיבותו, אבל לציין אותה. 

בערב המועדון. חוזר חלילה.

יום ששי

אוכלים צהריים מול הבניין המדהים ביותר שראיתי. גם מחירי המנות במלון, 80-130$ מנה. משוגעים. 

בצהריים נפגשים עם שני סינים צעירים. נציגי המפלגה לענייני הלוטרי. 
הם מאד מתרגשים. אני פחות. משום מה משהו לא מסתדר לי. לא נראה לי רציני, אבל אולי שבוי בפרדיגמות שלי.

הם מאוששים מהפגישה. הסינים הקשיבו בנימוס. 
אני יודע שהסינים לא אומרים לא. 
הם מעודדים. מעודדים את עצמם. לדעתי זה דרג זוטר. 

בסביבות 5 יה ואני נוסעים לבדנו ל-village, אותו מרכז מסחרי תוסס, מפואר עמוס במותגיאדה מערבית ובסינים אשכנזים. 

נוסעים לשם in-purpose, כמו שאומרים אנגלו-סקסים. יה רוצה לרכוש לבנשלו אייפוד. אם ימצא גם את האייפון 5 שזה עתה יצא, ישקול רכישה לעצמו. 

במונית שנבלעת בפקק פוסט סובייטי טיפוסי, בו מעמד הביניים התנפח ביותר מכוניות ממה שהתשתית המוטורית יכולה להכיל, נחשף ארוכות לשידור ישיר מאוסף השיקוליאדה של יה ברכישה. 
כלומר, אם אתנמך, שמעתי מנעד של מלל סטריאוטיפי שרגלו האחת צריכת מותגיאה בלתי מבוקרת נוסח רמת אביב ג', ושיקולי חיסכון עדתיים ששחר חסון עושה מהם קריירה. 

רואים חנויות ענק, שמשרתות את העשירים החדשים ונותנות השראה, או לפחות צוהר הצצה, לעניים הוותיקים. כל טוב המערב. כלומר, כל טוב התוצרת המיוצרת בסין תחת מותגים מערביים. אותנטיים. 
מחוץ לחנות אפל, עומדים חאפערים שמציעים אפלים מזוייפים. 

נכנסים לחנות- אכן נראה כמו מקדש אפל כמו בכל עיר בירה מערבית. 
התענוג של להשתכשך באופרציה עסקית שמישהו עבד בה נכון. 

יה רוכש את האייפוד, מחמיא לאחד הזבנים שהיה לו נוח להחליט שהוא מנהל החנות, והוא לא, כמעשה עמיתים לאותה קהילה על עבודה מצויינת שהם עושים בסין, שכן "ראיתי עשרות חנויות אפל ואתם עומדים בסטנדרט". 

עושים סיבוב, קר לו. 
נכנסים לסטארבאקס הענקית והעמוסה; שירותים לא בחנות- למטה, רחוק באופן שמפתיע אותי, ואם אחבוש כובע מתיימר- כ'צרכן מערבי'. 

יה מפליא להזמין קפה. 
משתמש במבטא של ישראלים מוזיקליים שחשוב להם להישמע כמי שהאמריקנית הוטמעה לחכם, אף ספחו חיוויים המשבחים ומחמיאים להם על המאמץ וההצלחה.
לאזני הערלות והבלתי נחשבות בעליל, נשמע כסוג של חריקה מלאכותית.
הפעם משתמש על המקומי גם בטרמינולוגיה שאני לא מכיר, Grande, skim וכאן השוס semi dry capuchino לתאר את תצורת הקפה המבוקש, שאולי מקובל במחוזות המונטריאולים שלו. כשמקבל את הקפה המחורבן, נוכח שגם הסיני לא הבין את הדיאלקט.

מציע לשתי הצעירות שלימינו לחלוק את המָאפִין ואת דְלִי הקפה שרכש. 
מתבאס מחוסר שיתוף הפעולה שלהן, מה שלא מונע ממנו לחזור על ביטויי נדיבותו. 

חוזרים במונית למלון. 

יום שלישי בבוקר, 9:53, אחרי הסביאה הבלתי סבירה, יה מתקשר לחדרי, מוודא – "אח שלי אתה ער?" שכן, ב- 10:00 קבענו להיות למטה.
"תודה, תודה, אהיה." מבטיח שאהיה מתבייש להודות שהעיר אותי.
"אבל אני לא אהיה, אני גמור, כל הלילה הקאתי. דם. בחיים זה לא קרה לי, הרעילו אותי."

ב- 10, הייתי למטה. גם שרון, פטריק, טרבור ואנטון.
צ'ארלס המתכנת הגאון, גם לא שרד. לא אראה אותו עד בייג'ינג.

יוצאים ליום סיור. חנויות, רואים את צ'ונגקינג לאור יום.

עיר צהובה

צהובה, נחשבת כעיר כבשן בקייץ- חום איימים בלחות גבוהה, ובשאר חודשי השנה בשל הלחות, ערפל סמיך עוטף את העיר באופן ש-

1. בשלושה ימים בצ'ונגקינג לא ראיתי קרן שמש. אחת,
2. הערפל כה סמיך, שיש אור, אך לא רואים את גלגל השמש מבעד העננים.

עיר עצומה

ענקית. נוסעים בלי סוף ורואים גורדי שחקים וכמות עגורנים גדולה יותר ממה שראיתי מצטבר בחיי. ללא חן.
כל עץ, כל עץ, נתמך בארבע תמוכות ויש פלאקארד כחול עם פרטיו.

עיר עצובה

ידידי הנערץ, שראה הרבה והיה בסין כמה וכמה פעמים, אומר על המקום, על סין, שהוא "עצוב. כל כך עצוב שאלוהים אפילו עיצב להם עיניים עצובות תואמות."
אוטובוסים מוניציפליים, אולי בין עירוניים. הנוסעים יושבים בחושך.

רואים חנות אחת מעאפנה עסוקה, מטונפת, מאויישת ועוד אחת בשיפולי מדרחוב זנוחה.

הוואן מיותם מ- 40% מנוסעיו.
משוחחים על השתייה. אני מעיק בנושא האלכוהול.
הם מבחינים בין מכורים לבין שתייה חברתית.
מבחינתם, המכורים הם תחתית החברה.
תופס את פוזיציית החנאנה שלא שותה- מה שנכון, פעמיים:

1. חנאנה,
2. לא שותה.

שואל מה המניע לשתייה הבאה. מה עושה להם את זה.
טרבור מסביר את הכמיהה לתחושת הריפיון הנעימה שבאה אחרי צריכת כמות מסוימת.
מרחיב שהאלכוהול הוא סם דפרסיבי.
מוסיף שכשהיה בקולג' השתייה עזרה להשיג בחורות, עכבות הוסרו, שנינויות הותרסו, בנות שיתפו פעולה.

מעיק עליהם עם התפישה של שותים כי 'לא זוכרים למה' וכחלק מתהליך של 'עכשיו הולך להיות 'נעים', ומה זה 'לדעת לשתות' אם כך זה נגמר? מה פה ה'לדעת'? לכמה מהידענים זו לא הפעם הראשונה שגמרו באופן שלא כך תכננו? מתיינשף עליהם וממשיך במהי ה'תרבות השתייה' והידידות המופגנת בשתייה מעבר לקצה, והעלבון אם לא משתפים פעולה, ושאר פארטיפופינג התנהגותי.

הולכים לצהריים למסעדת פאר.
הקונספט מאתמול של שולחן גדול תואם את תריסר לערך הסועדים שמכיל פלטה מסתובבת.

כמו במסעדה השנייה ערב קודם, מבשלים לעצמנו. עושר פרודוקטים. טריים לגמרי. כל מני חלקי פְּנים של מני בהמות ועופות, שבתי במקום להשחית זמנה במעבדה הייתה יכולה לבלות בארוחה ולאגור את הידע הביולוגי.

קונספט צביטת הפרודוקט מהשולחן המרכזי, שליקתו באחד משני תאי הסיר האישי, שלייתו לאחר פרק זמן, מעייף, מעסיק, ובעיקר מלכלך את הסביבה והחולצה. צויידו כולנו בסינרים. התנחמתי שללא הסינר הייתי מלוכלך אף יותר.

אחרי הארוחה הולכים לראות עוד שתי חנויות. הקצב איטי משהו. לא יודע, לא כך מתנהלים שמתכוונים לקדם משהו עסקית, אבל אני יודע?
הדבר הכי מעניין הוא שבחוץ רואים זוגות משחקים בדמינטון.

בהמשך אוספים את יה שמוכיח במופתות ואותים, לאחר שהאותות והמופתים לא ממש שכנעו, שבלילה הקודם הורעל. לאחר שהתעדכן בממצאי הסיור, אני שואל אותו "תגיד, יה, זה יקרה?" שכן אם התוכנית קורמת גוד ועירים, אני אשאר בצ'ונגקינג.
– "אח שלי, אתה לא מבין, זה קורה!" משיב לי בנחרצות יזמים.
טוב.
איכשהו באינטואיציה- הבנה כוללת הסוכמת את מרכיביה הבלתי מתומללים, מגיע למסקנה שחבל על הזמן. לא נראה לי כל העניין הזה.
כמו סיפור שלושת העיוורים שנשאלים מה זה פיל-
– "פיל זה ארוך חלק וקריר" אמר הראשון שנגע לו בחט.
– "מה קרה לך" אמר השני שנגע לפיל ברגל "פיל זה עבה, מחוספס ופושר."
– "מה אתם מדברים, פיל זה רך שעיר וחמים" אמר השלישי שנגע לו בבצה.

נוסעים למינסטריון הפיתוח העסקי של מחוז צ'ונגקינג. רשויות.
במדינה הקומוניסטית שעל פניו כולם אמורים להיות שווים, איך לא יבחינו בהבדלים המעמדיים אם לא יאובחנו ברורות?

נכנסים לבניין ממשלתי עטור במידע על הישגי המחוז, עולים לקומה 24, חדר ישיבות מהודר, ממתינים לנו עם שמותינו על השולחן מול כל כסא- לא איש יישב היכן שיחפוץ ישבנו.
ממתינים, מגיעים שלושה צעירים שמתיישבים על ספסל בפינת החדר, על אף שבהמשך יסתבר שיש מספיק מקום לכולם, אז מגיעה העוזרת, וכעבור עוד כמה דקות יִרְאָה הוד פקידותו מואיל להפציע.

סיני חסר גיל בין 30 ל- 50 צנום בחליפה ממעט לדבר סינית, וכלל לא אנגלית, מחווה לעוזרתו להטיח בנו הרצאה ארוכה, שאותי אגב עניינה, באנגלית רהוטה על קצב הצמיחה 'הבלתי ניתן להבנה ולתפישה' כמאמר ידידי הנערץ, 10-14% זו השנה החמישית ברציפות, שמסבירים את כמות העגורנים הבלתי נתפשת, כולל השקעות שהשקיעו שם גופי ענק ידועים.

נמצא לבד עם אנטון- שיחה של 'מגשימי חזון' לא הוגיו, משתף אותו בתפישתי הדפטיסטית למען ההיסטוריה, מייצר את ה'אמרתי לך'.

הולכים לארוחת הערב.
אוכל המוכן לצביטה ואכילה.
התרנגול המביט אלי מהמנה שאיש לא נגע מקרקר לי את מצב השקעתנו.

הסינים מוציאים לשיחה את שרון וטרבור.
"יה, לך תצטרף אליהם" אומר לו.
יה מתעשת, מנסה, הסינים מונעים ממנו להצטרף.

אני מבין, מניח מה אומרים, חושש מההשלכות לא משתף את יה.

אומר לו שזה ששרון וטרבור הלכו מחליש את עמדתנו.
אחרי כחצי שעה חוזרים.
לפי הבעת פני שרון וטרבור קבלו בשורות משמעותיות.
בדיעבד, מבין שהם הבינו את משמעות ועוצמת החדשות שקבלו רק למחרת, ולגבי שרון, לא בטוח עד עצם היום הזה.

בתמצית, מתוך ה- 200,000 פאונד שהעבירו טרום נסיע תנו, הסינים אמרו להם ש- 160,000 הם ל- fees והשאר לפתיחת חנויות. יה קולט. שרון מסרבת להבין, טרבור נע על ציר תמיכה בשרון למעבר לעמדת יה.

את סוף הערב הם מעבירים בשיחות קשות עם הסינים בלובי המלון שלנו.
אני משלים שעות שינה.

יום רביעי

אנטון וצ'ארלס טסו ב-6 בבוקר לבייג'ינג.
בבוקר, נפגשים בלובי כולם על ציודם- הם יסעו לביג'ין בהמשך.
אני אמור להשאר.
מבהיר ליה, שאשמח להישאר אבל ברור לי שאין טעם. בטח אחרי חדשות האתמול.

מתעורר דיבייט בין שרון, טרבור ויה, שכבר מבין שנעקץ. הוא רוצה לצאת.
שרון נחרצת שאשאר; 3 שנים חלום, 900,000 יציאתי תסמל את פוף, יגיזת החלום. השארותי את המשך התקווה. את תקוות ההמשך. התקפלותי, התקפלות החלום. היא לא רוצה.
טרבור עדיין נוטה אליה.

יה מצהיר ”I am done" וחוזר על כך ברצף.
נוסעים לארוחה צהריים ויה מגייר את טרבור.
בפתח המסעדה, מעדכנים את שרון.
הנהג מסיע אותי חזרה למלון לאסוף את שמאטעסיי.
הם מטפלים טלפונית בהצטרפותי לטיסתם.

בדרך מנסח לעצמי שישנם מקומות שאומרים 'לא נחזור אליהם' לעיתים, בהשלמת צער.
לצ'ונגקינג יודע שלא אחזור. לי לא היתה רעה. ועם זאת לא היה בה דבר אליו אתגעגע, לא רואה שום סיכוי שאצטרך להגיע אליה.
אפילו לטייל אין פה לאן.

הנהג ממתין לי למטה, לוקח אותי לשדה, חובר לשאר, הם ב-רוח נכאים.
צוחקים על הצלחות שקבלו ממארחיהם הסינים. באריזת מתנה. מעריכים שכל צלחת עולה $. זה מה שנשאר מה- 200,000 פאונד.

בונים על הרישיון לכלל סין.
כמו מנהלי תיקי השקעות שאומרים, 'לא יודעים מה יהיה מחר' בטווח הקצר, אבל יודעים שב'גדול המגמה היא חיובית', אחרת לא כדאי להשקיע. 
ואני, איש קטן שכמוני, חושב שאם לא הצליחו במולקולרי, איך למען בודהה, יצליחו בקולוסאלי?

זה הכישור שלהם, לא להתחבר ל-מה שהיה קודם, יש מעט פרדיגמיות בסיסיות, אבל ביישום לא מחוייבים לכלום אלא לבחינה מתמדת ומחודשת כל הזמן של התכנות החזון.

מתבאס שאני לא מביא ערך או תועלת.