אין דבר כזה 'מתפכחי ימין';
נתקלת במישהו כזה?
לא כדאי לבנות עליו.
אלה 'מתכנסי הזדהות דינמיים',
'פומפה' בדיאלקט שכונה – פם פה פם שם. להמשיך לקרוא מתפכחי ימין
מַקצי תשומות אנרגטיות לשימור חזות מעולצת
כשהמבנה האישיותי הוא איום מתמיד בהתפרקות לאותנטיות אימננטית, תגובתיות מצוקתית בלתי נשלטת. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – עליצות מזוייפת, זעם אותנטי
צביה גרינפילד, מסעה האידאולוגי מרתק, תחנות דרכה – אין להם חשיבות, היא אינה הנושא.
גברת צביה גרינפילד היא המושא; מהווה,
עבורי, כאן, לצורך העניין,
קולב, הדגמה קונקרטית של התזה אותה אכרוך עליה, כמייצגת התופעה. להמשיך לקרוא פרקטיקת התכנסות הזדהותית
הנבואה ניתנה לנבונים,
כשוטה לא אתנבא על
'מי ינצח בבחירות 2020?'
להמשיך לקרוא פרדיקציה, בחירות 2020
מה שאני רוצה לשאול הוא כזה: אם טבילת תיון בכוס מים (פושרים, בטח פושרים, כאלה שהושארו על כירת שבת המופעלת על ידי שעון שבת ושאר המצאות שהמציאו הדתיים כדי לסדר את אלוהים) או תלישת נייר טואלט נחשבים לעבודה, האם זריקת אבנים (טלטול!) והכאת שוטרים (ברובם אפילו יהודים, כלומר בבחינת ישראל, אף כי חטא ישראל הוא) אינם עבודה קשה פי אלף?
נרי ליבנה
מוסף הארץ, פורסם ב-19.12.19
יישות רציונלית, יכולה לפרק פרדיגמות אמוניות בכלים רציונליים.
ניסיון גברת לבנה לרתום רציונליות לניתוץ אמוניות של אחר, שלא עומד בסטנדרטים רציונליים הוא סוג של, בן-דודה של, אוקסימורון (– עד שאמצא ביטוי הולם אחר).
לא ניתן לקעקע אמונה של סובייקט באמצעות רציונליות חיצונית;
מהות אמוניות הוא ויתור בפועל, מודע ושאינו, על הליך רציונלי בנגזרת האמונה,
מהווה טביעת תודעה מאפיינת את בעליה.
אינסטרומנטליסטים* מגלים רגישות לצרכיהם.
אינסטרומנטל*
התייחסות סובייקט לסובייקטים אחרים כאובייקטים מקדמי מטרותיו, בהתעלמות מהטיותיהם, שלא לומר צרכיהם, בעיקר הרגשיים.
להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – אינסטרומנטליסטים רגישים
בעלי מכניקת מחשבה אמונית לאומנית משמרת התכנסות הזדהותית, להלן קונסרבטיבית, שואבים לגיטימיות מנרמול אי-רציונליות, בבחינת "יש עוד אמוניסטים כמוני, אמונתי 'צודקת'."
זהו בסיס המיסיונריות [אם לא סופרים את המניע העכלכלי של עוד מכלכלי מוסדות האמונה] – קבלת לגיטימציה על ידי המרת תודעה תועה נוספת לצבר אמונות במתכונת המיסיונר.
לכן, דתיים 'מזמינים לשבת'. להמשיך לקרוא ויתור אתאיסט למאמין
אולטימטום: דרישה מתומללת, אחרונה, מלווה בתגובה מוכרזת, שאם הדרישה לא תתממש, מציב האולטימטום יגיב בתגובה המוכרזת.
בהצבת אולטימטום, מציב האולטימטום מחשק את עצמו;
בהכרזת 'אם–אז', המציב כופה על עצמו להגיב בהתאם ל-מה שהכריז מראש. להמשיך לקרוא אולטימטום
התבטאותי בכתב מחוספסת, תְּכָנית וסגנונית.
מותירה מהמורות בין הנטיות האסוציאטיביות שלי לאופן בו אני מציג רעיון.
מכיוון שאני 'משק סגור', כפי שהושמצתי, אני מתכתב עם תודעתי הפרטית;
ההטייה היא התכווננות לתודעה שלי, לא לאחרות.
אני מחוייב לבחירת המלים, לסידורן, לשקל ולקצב שאני מדבר לעצמי.
אם אחר נהנה מכך, אחלה וסבבה ועל הכייף כיופק. ואם לא – היינו הך. להמשיך לקרוא כתיבתי המחוספסת
פגוש פוגייש פגשתי,
מי שחוכך האם לקבל מה שטרם ניתן לו,
ותובע לדעת האם ומתי יקבל את התשובה, כי אם לא…
בעיקר, קשור לציפייה למשרה, באין אלטרנטיבה אחרת, תבעו לקבל תשובה.
הלחץ הרגשי חוסר יכולת לשאת את המתח, מציב אותם בפני הדילמה המופרכת:
בפועל, לא הבינו שהם מפצ'פצ'ים את תחושת הערך שלהם, לא מנהלים את המציאות,
שכן,
במציאות, כל עת שהמשרה הנחשקת אינה ברשותם, היא לא ברשותם, עליהם לחפש את האלטרנטיבה, אם הם יכולים, בהנחה מוצדקת שהמשרה אותה הם רוצים איננה.
* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט; מין מחוות של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.
** מתלבטים – ברירה בין אלטרנטיבות.
*** מציבי אולטימטום – כשל קלאסי בו מציב האולטימטום מחשק, בעצם, את עצמו;
בהצבת 'אם–אז' ברור, המציב כופה על עצמו להגיב בהתאם ל-מה שהכריז מראש.
למה?
לא עדיף להשאיר את האיום מעורפל?
מפחיד יותר,
מאפשר למאיים מגוון רחב יותר של תגובות, רלוונטיות, סמוכות יותר לטריגר המעשה.
אמרו לי, "שנאתך לנתניהו מעבירה אותך על דעתך."
'שנאה' אינה המונח שהייתי נוקט בו.
ועם זאת לא מתווכח.
עבורי, חטאו הגדול – מנסה לשחק לי, אזרח אנונימי מבחינתו, בתודעה.
מסתלבט עלי. להמשיך לקרוא חטא נתניהו
נסעתי לגיאורגיה לענייני עבודה.
בין היתר, נהנה מהאנשים, מהאינטראקציות, מהאוכל – בערך, מהיין המקומי שמתנשאים עליו, וגם מהטיפול בפיזיולוגיה; אני, כמו בסיקסטיז, כהשכנים נסעו לבתי מרגוע לקבל טיפולים בסדום או בזכרון יעקב.
הולך למכון ממשלתי לקבל טיפולים. לא יודע כמה הטיפולים שווים, הציוד שם אכן לקוח מהסבנטיז מבית הבראה, שנסגר. עם זאת התחושה של טיפוח עצמי נעימה, לא חושב שעושים איזשהו נזק, וזולים.
נשאלתי האם בטיפולים אלה יש גם ממד מיני. להמשיך לקרוא מינורי בטיפולי המרה
מקור ימין, שמרנות קונסרבטיבית:
אמוניות שלובה בלאומנות, תוצר אינסטינקט שימור התכנסות הזדהותית של קולקטיב.
אמוניות ולאומנות הם התפתחות של התכנסות הזדהותית.
בין מי שמתאפיין ברמת עצימות של אמוניות, ניתן לצפות גם את הלאומנות, ולהיפך,
בכל מקרה אינסטינקט התכנסות הזדהותית מועצם.
התניה חברתית בגרסה אמונית, לאומנית, או מתועלת ספורטיבית: אותם מחוזות, מענה לאותן התניות חברתיות מובנות, מוטמעות ובלתי מבוקרות.
אני לא צריך להיות פרופסור באוניברסיטה לפשיזם בשביל לדעת שהקליפ הזה ששודר אתמול בלילה על מסך ענק אחרי שעתיים של נאומי הסתה קשה והשתלחויות במערכת המשפט, בשמאל ואישית ביועמ"ש ובבכירי הפרקליטות, אל מול אלפי המוסתים שהגיעו אתמול לת"א לקריאתו הבהולה של הנאשם – היה מרשים מאוד את גבלס. pic.twitter.com/Slpw38T9ic
— Itai Leshem (@Itai_Leshem) November 27, 2019
שמעתי היום, שוב, ברדיו, את המשפט.
מעטים המשפטים שעוברים בשלום באזנֵי>תודעת אנשים,
וחורטים בי חריצי מחוגה חלודה מלובנת, כמשפט זה. להמשיך לקרוא "השכל הוא האלוהים החדש"
הטכנולוגיה והתקשורת הזמינה, שיטחו את ההיררכיה בריבוי תחומי חיים.
עיתונאות – חשיפת תכנים והפצתם בערוצי תקשורת מתואמים לעניין ציבור מובחן.
ישנן סוגות עיתונאיות, פלטפורמות, סוגות תוכן ועניין וכן סגנונות הגשה מגוונים.
לבעלי סמארטפונים יש תקשורת רציפה, מצלמה, ומכאן את האפשרות להביא לידיעה רחבה את 'ידיעותיהם'; העיתונאות נכנסה לעממיות פופוליסטית.
בישראל 'עיתונאים ימניים', משתמשים בעיתונות באלמנט ה'הפצה' שבה, כאשר עניינם הוא שירות תפישה לאומנית אֱמונית שלטונית, ובכך
מזה שנים ישנה סוגת תקשורת, חושפת שחיתויות, ועוולות.
בישראל, אורי אבנרי בהעולם הזה, היה החלוץ הבועט ומחפש עוולות ושחיתויות.
רפי גינת, כלבוטק, העלה את הז'אנר למסך, לפסים צרכניים, המוניים, והוסיף את הרובד הנוסף – לא רק מדברים שחיתות, עוולה, אלא מוסיפים נדבך של התממשקות עיתונאי חושף עוולה–נוכל.
רובין הוד; זה לא רק הטיפול בבעיה, אלא גם האיך.
כעת, עידן ההמון, רובד ההתממשקות עם הנוכלים התעצם. חלק אינגרלי מחשיפה זה לראות את העיתונאי מתעמת עם הפושע (לכאורה) הנמלט.
אדוה דדון, אורלי וילנאי וגיא מרוז, אילה חסון, אלמז מנגיסטו, מתן חודורוב, רודפים אחרי פושעים עם מצלממה, טוענים נגדם, באים בטענות למה עשו, ולמה מתחמקים, ובעצם שופטים אותם ציבורית.
אף אם בשם חופש הדיבור אינני רוצה למנוע את זה,
וגם בסבירות שרוב רדיפותיהם, אשער בלא בדיקה, מוצדקות מבחינת מעשי הנרדפים,
זהו ז'אנר מאד בעייתי.
נמוך. לי.
נתניהו חופן את שתי תצורות הדמוקרטיה;
ומטיחן זו בזו. להמשיך לקרוא דמוקרטיה: ריבון עליון על חוק
היבטי דמוקרטיה שנדחקת לקיצון.
אני לא צריך להיות פרופסור באוניברסיטה לפשיזם בשביל לדעת שהקליפ הזה ששודר אתמול בלילה על מסך ענק אחרי שעתיים של נאומי הסתה קשה והשתלחויות במערכת המשפט, בשמאל ואישית ביועמ"ש ובבכירי הפרקליטות, אל מול אלפי המוסתים שהגיעו אתמול לת"א לקריאתו הבהולה של הנאשם – היה מרשים מאוד את גבלס. pic.twitter.com/Slpw38T9ic
— Itai Leshem (@Itai_Leshem) November 27, 2019
