פרנסיס פוקוימה, בספרו The End of History and the Last Man, 1992, גרס שקריסת ברית המועצות מסמלת את קריסת האידיאולוגיות, וחתירת בני האדם למימוש דמוקרטיה ליברלית במתכונתה האירופאית והצפון אמריקאית תוך יישום עקרונות הקפיטליזם והשוק החופשי. להמשיך לקרוא הקץ להיסטוריה והתנגשות תרבויות
באייטיז, M חשף אותי לקונספט שותפות:
שותפות שווה.
כלומר אין שותפות עסקית אם אין שיוויון מלא.
שניים וחצי עשורים אחרי, את הרעיון של בעלות משותפת על נכס פאן:
האחריות על נזק איננה 'אצל מי קרה' או 'מי התרשל'.
אם אין אמון כולל שהתקלה אינה התרשלות – אין שותפות.
אמצתי בהערכה.
בצמאונינו לחיזוקים,
באיזו קלות אנחנו צורכים חיוויים ורבליים מעודדים
כתחליף לחיוויים אונטולוגיים מתבקשים.
ייתכן שבראיונות עבודה אנחנו מתייחסים לְמה שאיננו יודעים או מיומנים בהם
כברי לימוד בקלות,
ולא כך למיומנויות שאנחנו כן שולטים בהן?
הרי אלה שאנחנו שולטים בהן קלות לנו יותר, לא?
"בעבודה אני כזה,
בבית- אחרת לגמרי."
יכול להיות שיש לנו שתי או יותר מערכות הפעלה?
מסופקני.
וזה מאד יקר להיות עני.
(גם) בגלל היוקר קשה להיחלץ מהמצב.
בטווח הרחוק מרחיק את השפע ומחריף את הבעיה- מצב ממכר שבו קונים ביוקר את המשככים התודעתיים לזמן הקצר.
אמירה בעייתית ככל שתהא – במקרים מסוימים עוני נראה כמחלה.
כלומר, מתבקש לחשוב שזהו מצב כלכלי,
ונכון, ישנן נסיבות, מאורעות וכישורים.
עם זאת, צפייה במתקשים כלכלית, אלה שחווים עוני, מי שהמחסור צרב את תודעתו, מחוה,
ששינוי כלכלי משמעותי, ממעט להביא מזור לתחושת המחסור.
בדרך כלל, צריכה המאפיינת מצב כלכלי בחסר אמורה לתת מענה לצורך מיידי במחסור המנטלי.
בדיקה רוטינית של מידע אישי,
אינה שאילת מידע,
אלא הצמדות לאחיזת מעקה מצבי רגשי.
לרובנו החיים בורחים.
חלקנו בורחים מהחיים.
בקפה יש מי שמתנצל שלא זוכר את ה-
שמדקלם בנון-שלנטיות דרמטית, או דרמטיות נון-שלנטית.
הקוקטייל שלי:
"דייאט קולה, כוס מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ולימון." להמשיך לקרוא שירה בקפה
כשהתנהגות שהחלה כבחירה
מורדת לרמת 'צורך',
שהיעדרו משפיע על קיום נינוח,
שלא לומר 'השרדות קיומית'.
שמעתי עדויות "התמכרתי״, וצידוק "זה אנושי״ וכאלה.
ראבאק, כשהתנהגות היא התמכרות, מעצם היותה כזו – כדאי לחתוך אותה.
למה? מפני שזו הסכמה עם בחירה ששוללת בחירה.
בעישון, שתייה וצריכת סמים
בשיחה אינטימית עם אושיית ספורט לשעבר, שאלתי-
"תגיד, תגיד, מהי תפישה גורפת של אנשים סביבך, ואתה יודע שהיא לא נכונה"?
חשב רגע או שניים ושחרר:
"כולם חושבים שאני נורא אוהב את אשתי. ואני מזיין בלי סוף."
מכירים את מי שמְתָקשרים כאילו הם טרמינל של תוכנית מחשב?
מנפקים חיוויים כמה בני שיחם קרובים אל מערכת ההפעלה והזיכרון שלהם.
בשבילי, אנא, לא לעשות דבר.
אם מבקש במפורש – עבורי,
גם אז יש להחליט אם לעשות זאת או לא.
עשה עבורך.
מים אכן זורמים למקום הנמוך.
השאלה היא, האם בתפישתנו את המציאות, אנחנו מזהים נכונה את נתיב התקדמותם.
"זמזום הדבורה כואב מעקיצתה."
אמו של ידידי הנערץ.
ואני מוסיף ש-
"האיום המרומז מפחיד לעתים מיישומו."
באיום על אחר, ייתכן ויהיה יותר אפקטיבי לא לפרט את השלכות אי-ההסכמה,
והצפי לכיף עשוי להאפיל על היותו.
"שחקנים הם אנשים שהוריהם לא אהבו אותם; היו צריכים לייצר דרמות כדי לספוח תשומת לב."
תכונות שעל פי רוב נמצאות בצדי מרחב נוגדים,
וחולקות התעלמות מזיכרון מקדמי.
