הערכת דקות קריאה: 3 דקות, בערך 🙂ה' חבר וותיק, שאל אם יש לי כמה מאות ממטבע מסוים, יחסוך לו הליכה לסניף המחלפה הקרוב.
– "יש בכייף".
לפני שנותן לו, אומר שזה עבור בנו, למדינה אירופאית, צריך מהמטבע השני.
– "אין בעיה", צולל בכיף.
כעבור עוד יום אומר, שלא צריך X מסתפק ב- 2/3.
– "אין שום בעיה."
בא לקחת, גוער בי שאיך שנפגשים נותן לו את הסכום, תוך דילוג וללא הקדמת ברכות הגעה.
כעבור כמה שבועות מזכיר לי שצריך להחזיר את הכסף. יעביר לחשבוני שיש לו את פרטיו, פרוצדורה שנעשתה בעבר בנסיעותינו המשותפות לחו"ל, וכן עם בנו שני, תמיד בדיליי של כמה חודשים.
כעבור עוד פרק זמן, חוזר, וכך כמה פעמים.
אתמול קם מהקפה, מתכוון לשים פעמיו לבנק ואומר לי- "חייב לך ככה וככה שקלים."
אני צוחק ומפתיע אותו "אינני רוצה את הכסף."
– "מ'זתומרת?"
– "מה ששמעת. עשיתי לך שרות, בקטנה, בלי מאמץ, בלי תשומות תודעתיות, פתאום זה נהפך ללכלוך תודעתי, אני צריך לזכור, להתעסק עם זה, כל מני כאלה. לא רוצה. וויתרתי."
– "אבל זה לא הגיוני" הוא מדבר בהיגיון, לוקח אחריות על (אי)מעשיו "אתה תשלם על התנהלות לא ראויה שלי? אין מצב. אני אעביר אליך את הכסף."
אני צוחק, "אתה מוסיף פשע על חטא?
אין לי עניין בכסף.
אם מראש הייתי יודעת שיהיה כך, לא הייתי נותן אותו.
רציתי לעשות משהו בקטנה ולא לייצר רעש.
עכשיו אתה מרעיש עוד יותר?
במי אתה מטפל בהחזרת הכסף, בך או בי?
לקיחת כסף ללא הסכמה היא אלימת. האם החזרה ללא הסכמה איננה אלימות?
החזרת הכסף מסיימת את הסאגה?"
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.