פוגש בקפה בת של סלבריק'ה.
לומדת בבית ספר שילדיי למדו.
בית ספר שלהורים מהצפון התל אביבי הרגיש והישן יש אמירה בו.
שואל אותה באיזה כיתה היא.
"ו'" משיבה.
"מי המחנכת?"
"אני כבר לא בבית הספר ההוא."
"למה?"
"היה שם לחץ."
"לחץ ממה?"
"לחץ שבשנה הבאה הולכים לבית ספר אחר, אז עברתי לדמוקרטי, עד י"ב."
אֵם, שעדיין מדממת את לידת בכורה,
השומעת מאמה האוהבת, אינטליגנטית, נחרצת, כריזמטית, קולית, מצחיקה,
(בין היתר, ויש להניח שמסרים דומים לאלה לא לראשונה) ש-
מעתה, תחלק את העולם לשניים<div "="">
מניח, שצחוק צחוק,
בשימוש באלגוריה קיימת בעיה אינהרנטית;
עיסוק בהתאמת הדימוי למציאות,
בעוד הדימוי מיועד להבהיר
ייתכן והוא ממרכב את תפישת המציאת בטעינת רבדי יתר.
שכרנו קטנוע בקו סמוי, תאילנד.
נותנים אותו עם כמות דלק מזערית.
תינוק נולד, יוצא לעצמאות עם מעט אנרגיה כלכלית.
בדרך, דוכני מכירה של בקבוקי דלק.
בספיחת האנרגיה נחשף לרבים המציעים טובין עם ערך כלכלי נתפש, גבוה יותר מבפועל.
בקבוק דלק עולה 40 באהט. שלושה ב- 100.
אם שלושה ב-100, יש פערים. כלומר, גמישות לאופציות נוספות.
הבקבוקים בתודעת הצרכן, בחוסר שימת לב, במניפולציה תודעתית, הם ליטר.
בפועל- חצי.
רבים המקרים בהם הטובין המשווקים נתפשים כעונים על צורך, ובפועל יקרים יותר ממה שמודעים אליו.
בתחנת דלק מחוץ לעיר המחיר לליטר 50 באהט.
נכנסים לתדלוק.
טרום התדלוק, מבחין שמונה המשאבה לא מאופס אלא מתחיל ב- ליטר 1, 50 באהט.
בתהליך רכישת האנרגיה הכלכלית, המנפקים אותה לעתים גו(נ)בים שמִיר, מס, בנתינתה.
"הי, הי, הי" אומר למתדלק, "אפס."
מחייך. מאפס.
לעתים תופסים את זה, לעתים לא.
ממלאים יותר מהצורך.
השקעה, אגירה.
כשנחזיר, בעל הקטנוע ישאב את יתרות הדלק מהמינימום שמתכוון וימכור בבקבוקים.
המתווה הכלכלי שב, למתכונתו המוכרת.
מחזור חיים כלכלי.
דומה למעגל כלכלי אנושי?
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
ידידי הנערץ, חתרן גדול של פתרונות מיידיים, גורפים, משָני מציאות.
בנו מתקשה בהיבטים מסוימים בלימודיו:
"ישבתי איתו, ובשלוש דקות לימדתי אותו מה שמלמדים בבית הספר ב-3 שנים." דיווח בסיפוק.
חוגגים, לא מנהלים, ונגבה מחיר שהיה יכול להימנע.
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
"מאיזה רציונל, מטאפורה צבעונית ביותר, הדוקה ומנוסחת בשנינות, מְתקפת לוגית קיומית את עמדת המשתמש בה?"
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
להמשיך לקרוא אפס נקודה משהו שקר
בעישון, שתייה וצריכת סמים
להמשיך לקרוא אחריות הורית, חינוכית
בקפה, אחת מיושבנותיו משתעשעת עם בתה הפעוטה בכאילו שש-בש.
הבת מעיפה את הקוביה בחוסר מיומנות ודעת.
"בואי נחפש את הקוביה, כדי שסימצ'ו (בעל הבית), לא יכעס."
לא כדאי לחנך את הילדה שהסיבה לעשות משהו או לא,
הוא קידום העצמי ולא דמוניזציית אחר?
בחתירה לקבלת תוצאות מקוות-
התמקדות במימוש ערך מסוים
תוך מתן ערך חיובי להתעלמות מערכים המפירים את ההתמקדות.
הנחלת ערכים.
אב שכול ביכה את התאבדות בנו.
מדכא.
דבר על אחריות הורית לחיי הילדים.
נראה לי, שאחריות כוללת על חיי אינדיבידואל אחר- רחבה מדיי,
אך ההשפעה ההורית, ומכאן האחריות, על תשתיות אושר ילדיהם מכרעת.
לתהיה 'מי אתה ש…' תעליב, תוריד ערך או סתם תפגע מתבקשת התשובה, ש'השואל הוא שהסמיך.'
יעלי ילדה מקסימה. בעניינים, חברה של הבת שלי מגיל שנתיים וקצת. היום כבר בת מצווה. 'מתפתחת יפה' היו אומרים עליה.
ישנה אצלנו. צריך להביא אותה ואת בתי לבית הספר. שואל אותה: "יעלי, תרצי שאעשה שתי נאגלות באופנוע, ואביא אתכן לבית הספר?". "לא" חורצת, "אף פעם לא רכבתי על אופנוע, בטח אפחד."
כמה ימים אחרי, הן החליטו לבדוק אפשרות להוציא לטיול כלבים בשכונה בעבור תשלום. יפה. מנסחות את הטקסט לתלייה על העצים. "אבל בלי תמונה" מתרה יעלי. "למה?" שואלת בתי התמימה "כדי שלא ידביקו עלינו תמונות עירום, ויפיצו באינטרנט" נימקה רציונלית.
מאי 2007
