תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?
האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה?
ביטויים התנהלותיים של מבני אישיות מאובחנים.
ביחס לדומיננטיות שהפגין בסצנה התרבותית ב- 40 שנות המדינה הראשונות, דן בן אמוץ לא הותיר אחריו זיכרון ציבורי רב. בטח לא ביחס למה שהיווה בחייו.
מעניין, שכן היה דמות תרבותית משמעותית.
במסיבת המוות שערך לעצמו, כל התרבות המילולית של סוף 1989, הופיעה.
בסרט דב"א הייתה לי התחושה שהם, האורחים, מחווה אלברשטיין עד עמוס עוז, מנורית גלרון עד מוטי קירשנבאום, מיהודית רביץ עד לאמנון דנקנר, בחייו, הסתופפו בצילו, שאפו לחברתו, רצו להתכנס אליו, באו מלמטה.
אז, איך זה שלא הותיר 'מורשת'? מדברים על כך.
הצעותיי:
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
רשת חברתית,
פלטפורמה לניהול ייצוג אישי עצמי. להמשיך לקרוא facebook קונספט, לי
הגדרת טרום הפעלת מעשה,
או מניעת המשכו,
תנאים המאפשרים את עשייתו, או את מניעתו.
את התנאים יש לנסח ב off line, בנינוחות המזגן– בקור הרוח, בשיקול הדעת מחוץ ללחץ רגשי תחושתי של גורמי מעטפת בעת קרות הסיטואציה.
מה הקו בין המעקה שאיתו נכנסת הפרסונה לסיטואציה, שנוסח מחוץ לה, לבין הגמישות המחשבתית שמופעלת על הפעולות בפועל?
לא ברור.
כן ברור הוא השוני האישיותי המאפיין בין
ו-כן, זה מכניסטי.
נתפש כלקוח ממנגנונים אישיותיים, מכניסטיים.
כך לא מקדש נשאפות ספונטניות קולית אותנטית.
בשיחה עם קרוב משפחה, אמרתי לו שהוא "כמו…"
באותו רגע נאטם.
תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה?
לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
פוגש את המתווך השכונתי משתכשך עם הרוקח. כמו בשטעייטל.
"אני עושה כל יום מה שאני עושה כבר 20 שנה." מכריז. "יש לי סיבוב קבוע. ברגע שלא אוכל לעשות זאת- זהו. אני מפסיק. תאמין לי היציבות זה המפתח לכל." מבאר את הצלחתו.
"ואני" מחרב את התובנה "דווקא רוצה שכל יום יהיה שונה מהיום שלפני, שהיום יהיה אחר מאתמול ושונה ממחר. בכל ממד."
אהדת ספורט היא העדפה לפעילות ספורטיבית בדיסציפלינה מסוימת.
בשונה מפעילויות אחרות יש את מרכיב הסוציולוגיה. בעיקר לקבוצת ספורט. הספורטאים המתחלפים תחליפיים, והאוהדים הקבועים.
העמיתים האוהדים מהווים קבוצת התייחסות. להמשיך לקרוא אהדה ספורטיבית 1
בברלין, ביקשתי לקבל חשבונית על ימי שהייה באכסניה.
"חכה כמה דקות" בקשה "המחשוב לא ידידותי."
כעבור כרבע שעה הגעתי, הסבירה שאני "רשום בכל לילה בשם אחר ויש לחץ קהל. חזור עוד חצי שעה", הוסיפה.
כעבור שעה הגעתי, קבלתי את "היה מלא קהל."
"I am upset" שידרתי לה ישירות את תחושתי.
"Do not be upset" הרגיעה.
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.