לא סובל הפגנות,
אינני לוחם חרות
והטקסט לא ממואר
א' הוצאת האצבע התחובה
לא אוהב הפגנות. חש תעוקה, פיזית, משכשוכי ביחדness, מהתכנסות הזדהותית, משיתופי גורל, מעליצות מזוייפת, מתחושת צדק מועצמת בשל ריבוי מסכימים. אני נרתע מהצטנפות דוֹמים בטריבונה ספורטיבית ריאלית, ופוליטית רעיונית. קוזה נוסטרה ערכית של זהות סנטימנטים, התרגשות פרטי הקולקטיב לכלל אגד זרדים עוטף גרזן קולקטיבי – דוחה אותי. קריאות קצובות, מתואמות, תנועות גוף, תנודות ראשים בהסכמה לדוברים שתורמים את חלקם לכינוס צבר אנונימיים – המון – לאג'נדה מובחנת בתוכן, רטוריקה, סמלים וכריזמה פונה לרגש, עושות לי לא טוב לעור פניי הצפוד.
מעדיף תוכן וורבלי אישי, רציונלי, רהוט, מלמד, מחדש, נטול אינטונציה נוסכת תקפות, הסמלות ומחוות מדגישות.
וברור לי, שגם אם אני שואף להיות אינדיבידואל עצמאי, בעיני אחרים אני נתפש כחלק מקבוצה מובחנת; מה שנראה לי כמחאה עצמאית, אצל אחרים אני שייך לקולקטיב עויין, מתנשא. המסר שאני מוטה אליו, השפה, המראה החיצוני, וני עוטה פרטי לבוש נושאים מסרים מובהקים שמעידים על שיתוף ערכים עם קבוצה מסויימת. מודע לכך, מובן לי, לא מטפל ברושם של בוחנים מהיציע.
מביך אותי עד כמה אני מוטרד מה'תהליכים' שעוברים על ישראל. בשפתי – במשמרת שלי שראל, דמוקרטיה מתקדמת, לא מושלמת, שנתה מגמה, נסוגה לאחור. ההשלכות המעשיות והאפשריות שבישראל ראש ממשלה שלושה כתבי אישום, נִשא על ידי כמחצית האוכלוסיה טורדות אותי. דמויות ציבוריות מתמירות תעוקה פרסונלית לאידאולוגיה אוניברסלית כשמעידות על עצמן ש'החצנת מחאתן היא הוכחה לחומרת המצב'. אני משתדל לשמור על צניעות או לפחות פרופורציה – החצנת מחאתי היא הליך פנימי, אני מגיב, אישית, למציאות אופפת חיצונית.
תמצית המצב; עימות סוציולוגי בין חשים 'מודרים' לבין 'חותרי שלטון חוק ודמוקרטיה מערבית'. בתוך עימות זה מקננות תתי קבוצות מובחנות שחלק מפרטיהן מזדהים כ'ימניים', דתיים', 'מסורתיים', 'לאומיים', ו'מזרחים', מתייגים את מי שמולם כאליטות, רואים בנתניהו נציג מקדם את ערכיהם. מולם נמצאים מי שרואים בתומכי ראש הממשלה מסיג דמוקרטיה לאחור, מתעמת עם רשויות חוק מפצ'פץ' בסנטימנט מתכנס הזדהותית של המון רגשי, קורבני, מוסת, רוטט עד איום באלימות, עם תודעה דמוקרטית נמוכה.
עימות זה מבחין תרבותית בין שלוש קבוצות: מצד אחד אוהדים מוחצנים של ראש ממשלה שמייצג את ערכיהם, צופים בלתי מזוהים בנטייתם ואדישים כקבוצה שנייה, ומיעוט מחצין מחאתו.
לאחרונה תפסתי צד אקטיבי. מוחה. ממי שהיה בעל עניין אינטלקטואלי, תאורטי פוליטי, שנמנע מהפגנות, יצאתי להפגין את עמדתי עם ובפני אנונימיים – במתינות במוצאי שבת בככר גורן פתח תקווה, ובשנה האחרונה אינטנסיבית בתריסרי הפגנות בבלפור, עשרות עצרות בככרות רבין, הבימה וגורן, בשדרות, רחובות, רחבות וגשרים.
אינני נמנה על חדורי מטרה, בעלי החלטה נחרצת של 'לא אחדל עד ש…'. מול אלה אני מתלבט האם ללקות ברגשי אשם או לפתח תחושות נחיתות נוכח נחישותם. אני – יום ביומו, כמו הצמחוני הרופס, שכל יום מחליט מחדש מה לאכול, לא קשור לעוף שלא טרף אתמול ולא מחוייב לבקר שאולי לא יבלוס מחר.
בילדותי בחולון, בימי שלישי לאחר ארוחת הערב, אבי ואני היינו עושים סבוב שכלל חצי מנה פלאפל בסוקולוב אצל ציונה ושיחות. בין היתר דברנו על איך קרה שאזרחי אומה 'תרבותית' מובהקת – גרמניה – ויתרו, בהסכמה וביודעין, על דמוקרטיה. יום יום עובר בתודעתי איך אני מסביר את זה. לא אפולוגטית לאבי, עניינית – כמיהת המון להנהגה אמונית, לאומנית, משמרת התכנסות הזדהותית כמהה למנהיג סמכותני. גוגל עדי שעיקר תשומותיי, שאינן מוכוונות לתוצרים פרקטו־קונקרטיים, מוכוונות להבחנה בין סוגי מכניקה תפישתית בסוגיות פרט–חברה–ריבון, להלן פוליטיקה.
ומחאות – אני מבין, מכיר ויודע – לא 'יעזרו'. אלה חדשות ישנות. והרי החדשות ועיקרן תחילה – הפגנות לא אמורות 'לעזור' לשינוי מושא ההפגנה.
הפגנתי אינה מוכוונת מטרה. אף לא לספק רצון ביטוי בלתי נשלט. הרצון נשלט. ולא לקבל לגיטימציה – מוטרדים מהנושא כמוני אינם נוסכים גרם אחד של 'צדק' בה במידה שמתנגדים לא מסיגים אותי לאחור במילימטר. בסוגיות ערכיות של תפישת עולם אין ממד 'נכון' או 'לא נכון', ולכן נטולות שכנוע רציונלי, לוגי. זהו טיפול בסנטימנט.
במחאתי יש ביטוי להתייחסות סוציולוגית. להבנתי, תפישת עולם מורכבת מסנטימנט מוטמע מינקות, מעוצב חינוכית תרבותית באמצעות סביבת גידול ומוסדות חינוך, מתעדכנת לנוכח השלכות מציאות של קידום אינטרסים אישיים – להלן חיים. על גישה משמרת ערכים מוטמעים זו, ישנה גישה של חותרי הליכי ערעור ובקרה רציונליים בוחני סנטימנט אינסטינקטיבי.
והפגנות, כאמור, לא 'עוזרות', ובעיקר – לא אמורות. החצנת חוסר שביעות רצוני ממצב אינה 'צודקת' יותר אם אבטא אותה לעצמי – במחשבה, במלל, או לברי שיח, וירטואלית – מתֻווכת מסך, ריאלית – ברחוב לבד, יחד – בתהלוכות, מועצמת – בהסבת נזק לרכוש או אלימה – בעימותים פיזיים בין־אישיים. זוכר את הקלישאה הטריוויאלית – עמדה מושמעת יותר, בקול רם יותר, על ידי יותר אנשים אינה מְתָקפת את טיעוניה ביתר תוקף רציונלי.
הפגנות מעמתות את מסר המפגין עם סנטימנט מקדמי אליו. האם הפגישה עם הסנטימנט אוהדת, עוינת, או אדישה. תכלית מחאה – עוררות סנטימנט חיובי אצל הנחשפים, שיצטרפו בתמיכתם במנעד של חישת אמפתיה רגשית פנימית, עד נקיטת עמדה מעשית ברורה. יש הפגנות שמרתיעות את המסר או מותירות אדישות. תוצר הפגנה הוא חיזוק סנטימנט אוהד, מצרף ומחזק, או תגובת נגד עויינת ממצקת התנגדות, ואינה מהווה תחליף למעשים קונקרטיים משני מציאות.
בהפגנות יחיד אין לגיטימציה מריבוי אנשים תומך. חרדת המפגין מפעמת, האם יצלח את מורא הסוציולוגיה – ערעור תיוג עצמי כ'נורמטיבי', ושל הצופים בבחנם אותו כ'הוא תמהוני?'
