הלוואי וכל הדילמות בחיים היו חד משמעיות כמו שאתה מתאר: או שזה מסיג אותך מהמטרות או שזה מקדם אותך. יש הרבה איזורים באמצע ובכל אליה יש קוץ, החיים לא מושלמים, הפוקוס הוא לתעל אותם לאפשרות הטובה יותר
פוליטיקה היא מרחב שמטפל פילוסופית, יישומית, בסוגיות מקננות ב-אחו פרט–חברה–ריבון.
לכאורה, תיוג 'פוליטי' לא רלוונטי לתיאור מצבים בהם אין מעורבות של אזרח, חברה, במובן הרחב, ומדינה ומערכות שלטון.
בפועל, נעשה שימוש רׂווֶח במינוח לתיאור התנהלות מסויימת, מובחנת, אופיינית, בהתארגנויות אנושיות, ארגונים, מחלקות, חברות עסקיות. להמשיך לקרוא התנהלות פוליטית
בחיי, נתפשתי כחובש כמה כובעים.
בין היתר, נצפיתי בעיני צופים נחרצים גם כחובייש מצנפת–היועייץ.
אם התמלול הפסיבי שנקטתי מתפרש כ– 'אין-לי-יד/ רגל/ ראש/ תודעה/ ופה' לעניין, אז לא לכך מכוון; אני תרמתי לכך. אינני, לא אני ולא אחר יכולים להתנער מרושם שהתנהלות אישית מסויימת הותירה בתודעת אחר, גם אם אין כוונה לשם, או רצון להיתפש כפי שנתפשתי. כן, בתחילתו של דבר, לבטח בסופו, כל אחד באשר הוא מספק לתודעה אחרת את 'חומרי הגלם התפישתיים' ליצירת תיוג. להמשיך לקרוא אני יועייץ
הערכת דקות קריאה: 3דקות, בערך 🙂אחד מידידי האחרונים, הרצים ונעלמים, נמוגים ומתכלים, במצב רוח ירוד. מאד. מצב רוחו מהווה מלונת לכלב השחור. הוא בשיא, כלומר השפל, של שיאים קודמים. כל המחזה. מראש המלנכוליות ברקע, מהבהבת כאקדח במערכה הראשונה.
בהתייחסות לגירוי חיצוני, מחפשי אשרור לסט-אפ תודעתי מקדמי המאפיין אותם – מיני רגישויות שונים כ-חתירה לסדר, חשש מהפתעה, טיפול בשינוי, תובעים את עלבונם, את ההכרה שלא קבלו. קרמר היה משוגע, ג'ורג' בא מהמנעד הנורמטיבי. במהלך שיח הרגישות צפה ומהווה את המצע לשיח.
אלה, שעל השיחה להיות נסובה אליהם, עליהם, שאם לא כן – יאבדו בה עניין, לא בהם עסקינן, כאן.
מדבר על מי שאינו מתוייג כ'עסוק בעצמו'. השיח נסוב על נושאים מקיפים.
בשיח מוצבים חבלי נחייה, מעקות, שמוליכים את בר-השיח, גם אם הנושא כלל לא נסוב עליו, אלא על אירועים אקסטרינזיים לו, במסלול שהקוועץ' התודעתי האופייני לו היתווה.
כל שיחה מהווה זירה להצדיק את ההתנהלות שזכתה עד לשיח לביקורת.
* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט; מין מחוות של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.
**בוחני מציאות – חלק ניכר מתשומותנו המנטליות מוקדות לבחינת המציאות לאור כל גירוי שמונח לפתחנו.
***איפיון תפישתי – תחושת דחייה, הערכה עצמית נמוכה, חרד, כמיהה לסדר, דוגמאות מתייחסים לגירוי חיצוני, זר כביכול, כזירה לכנוס את המציאות המסויימת לתוך המודל שיצרו להתמודד איתה, וחוו מסביבתם ביקורת על כך, שהם דחויים, שהם נחותים, חרדים, שהם צריכים את הסדר והארגון, אחרת אובדים, ולעיתים יוצרים סדר מומצא כשהוא איננו, בעיקר בהטלת רגולציה שרירותית.
****בחוסר סבלנות – כשמטפלים בנושאים אוניברסליים, להדחף ברגע מסויים לדיון בו אני מהווה הקרש בו מישהו קולע לסל, בשיח עם הקוועץ', צורך ממני סבלנות, שבמידה והייתה, הייתה נמוכה, וכעת יוצרת את צרימת המזלג בתחתית הסיר. כשה- P הרדום שלי מתעורר, אני ביירוט משימה ומתעכב בקוועץ' של אחר – אינני מותנה לכך חיובית.
*****בהסתייגות – [כן, נאנח בלאות, כולנו מגיעים מהמאפיין התפישתי] כולם באים מתוך ההטייה התפישתית.
העניין הוא כמה אצל מאן דהוא בשיח מכניס את עצמו לאושש את סט התניותיו המסויימות אופייניות, שניכר שקיבל עליהן ביקורות, ובעצם הוא 'משוחח', מוכיח שיחות קודמות.
לכאורה,
שמרן שעובד על פי פרוטוקול קבוע, צמוד לרוטינות, ניתן לחיזוי וצפייה איך יגיב.
בפועל – מותנה למצבים שהפרוטוקול והרוטינות נותנים להם מענה.
שמרן שעובד על פי פרוטוקול קבוע, שצמוד לרוטינות,
והדגים באופן חריג, בלתי צפוי – יש לבדוק איזה אלמנט בפרוטוקול הופר,
מה משקלו בכך שהיווה נקודה ארכימדית שהפרה את רוטינת פעולתו לכדי פעולה חריגה.
'הנראטיב שהייתי שמח לקדם לגבי עצמי שונה מתפישתך אותי',
'אני מכיר אותך; הנרטיב שאתה מנסה למכור לי – לא קונה.'
מורכבות – פשטות
בדרך כלל, האומר מייחס לעצמו את עומק הבנת שטחיות האחר,
ובה בעת מחיל על אחר את פשטנות חוסר יכולתו להכיל את מורכבותו,
בבחינת 'פשטותך חשופה למורכבותי, מורכבותי נסתרת מפשטותך'.
ואולי צודק
ייתכן שאכן, האחר לא מכיר רבדים נוספים באומר, בעוד הוא מכיר את רבדי האחר.
MeToo
מה, מישהו מכיר את מורכבותי? יכול להיות שלא פיצחתי מורכבות אחר?
נראה שגם אני שם, גם אם נמנע מנומך ביטויים כ- " אתה לא מכיר אותי", ו"אני מכיר אותך.'
קבעתי – איזה קבעתי, נעניתי להזמנה – עם ר'ישל'ה בנמל יפו, לקפה של שבת בבוקר.
האיש נאה, בעיניי, כאל יווני,
גמיש לשינויים, גירויים, תגובתי כפסל שיש איטלקי,
עם יכולת דחיית סיפוקים כשל קיסר רומאי,
ובה בעת עם יכולת כלכלית לסיפוקם א-לה אוליגרך רוסי פוסט סובייטי.
בהתייחסות לטקסים, מחוות, ג'סטות, אירועים, חגיגות חברתיות, ישנם ארבעה ארכיטיפים עיקריים:
