אז הוא אמר… ציטוטים שעושים לי את זה.
היכן שאינני מצטט במפורש אחר, זה כמובן – אני.
ניסיון 'אחיזה' מילולית, רפלקציה של אחיזה תודעתית, שלי, מהות, במציאות כפי שאני תופש אותה.
'אחיזה תודעתית' היא הקוזינה המרוככת של 'הגדרה' היא תפישת מילולית של מהות, באופן שמהות זהה תיכלל בהגדרה ומהות שונה תודר, וזאת בחתירה למינימליזם מילולי וליעילות מקסימליסטית.
אני [נתפש] נחרץ באמירה, ואינני בטוח בנכונותה של אף אמירה.
שרה סילברמן, 42, סטנדאפיסטית שמתמחה בטיפול הומוריסטי מהז'אנר חסר המעצורים בטאבו-ים,
מדברת ישירות על “smelly vagina”,
מעידה, שנעלבה,
כלומר, תפחית לעצמה ערך, וולונטרית,
מאמירתו של הקומיקאי ג'ונה היל, 30, בתכנית סאטורדי נייט לייב
"את היית הקומיקאית האהובה עלי בתור ילד." להמשיך לקרוא עלבונה
באחת מ'שאלות דיקמן' ענה לי שמרן ימני רהוט-
למה שאלה זו דוקא – הנושא טעון
כל כך הרבה יש בשאלה הזו, נטולת סימן השאלה או כל סימן פיסוק אחר בסופה.
אני מחפש את השאלות המפרידות, חותכות, מטרידות, מגדירות, מעוררות,
והוא, כנציג דומיו, המתכנסים ומחזקים את הרוב, את המאחד ומסכים,
החושש, מתרחק ונמנע מהמפריד והטעון.
צֶבֶר אנשים נתפש, מאופיין כלכלית, השכלתית, מקצועית – שפרטים אחרים שואפים להשתייך אליהן ולנכס לעצמן את הזכויות והמותרות – הכלכליות והחברתיות מעמדיות, המיוחסות לאליטה.
'אליטה', בדומה ל'אמנות', 'שוחד', 'זנות' הוא מושג אמורפי, נתון לדיון, ויכוח תפישתי, ריבוי הגדרות על מהו, מי נכלל בו, מי לא, ומהו גבולותיו. להמשיך לקרוא אליטה
ביחסיי עם אנשים, בודק מה אני תורם. ונתרם.
זה שאני עושה זאת, לא אומר ש
ישנם פרטים, קבוצות אנשים, שניהלתי, מקיים, איתם סוג תקשורת, שמניח שאני היחיד שהם מתקשרים אתו בתקשורת המסויימת, תְכָנית ותצורתית. להמשיך לקרוא צעיף צמר על בטריות, בחוף הים, ביולי
ידוענית, מהז'אנר הרהוט, לא תתן לבתה להסתובב לבד בגיל העשרה.
כך אמרה. לי.
אולי אלי בקליעת קרש לעצמה.
זאת, כי היא מכירה מה קרה, קורה, שם בעולם הסלבריקה'ס. מקרוב, מבפנים, היא ידעה, יודעת כמה. להמשיך לקרוא מינורי בגנון
בתכנית רדיו המילה האחרונה, אבישי בן חיים העלה בעיה:
כשבתו של בן חיים מבקשת ממנו ממתק והוא לא רוצה לתת לה,
היא אומרת לו "אם לא אקבל אהיה עצובה."
השדרן פנה לעמיתתו עירית לינור, ושואל לעצתה במשא ומתן. להמשיך לקרוא הורות עכשווית
26/11/2013 בערב, בשידור גביע אירופה לאלופות, התבשרתי שאריק איינשטיין התאשפז.
מודי בראון איחל לשני הצופים היקרים שלהם- אריק איינשטיין ושימי ריגר איחולי החלמה, תקווה שיצפו במשחקים.
בהמשך עודכנו שהמצב קריטי.
לקראת חצות התעדכנו שאיינשטיין מת.
להמשיך לקרוא מת אריק איינשטיין, מאר"ן
קרוב של מכרה הרגיש לא טוב.
קורה.
הורתה לו ללכת למיון. "ותגיד להם שהכאב הופיע רק עכשיו" הורתה בידיעה ש- להמשיך לקרוא מינורי בפרקטו קונקרטיות
בעקבות פרשת הזמר המפורסם עולות כמה סוגיות מעבר לכאן ולעכשיו העסיסי.
בין היתר עולה הערכה האם איך ובאיזו מידה תושפע ההצלחה העכשווית לעתיד, לטווחים הבינוניים והארוכים.
שאלה אחרת, מרתקת, אותי, אף יותר- שאלת ה'אחריות ההורית', שעלתה בשמה זה על סדר היום הציבורי בעקבות הפרשה.
להמשיך לקרוא איפה היו ההורים?
"אני יותר אוהבת את המושג של פרוטסטנטים דתיים – ייעוד.
יש לי תחושה עזה, דחף פנימי, להבין דברים ולהגיד אותם.
אני רוצה לעשות מה שאינטלקטואלים תמיד חשבו שהם עושים: להציע הסברים או פרשנויות, ולתת לאמירות שלך להסתובב בחברה ולהיות מנוכסות על ידי האזרחים. וזה כל מה שאני יכולה ורוצה."
איזה יופי. להמשיך לקרוא פרופ' אווה אילוז
בין אנשים ערך נאצל.
אז איך זה שיש כל כך הרבה פרשנות על היותו, משמעותו, ישומו?
להמשיך לקרוא שיוויון, האמנם?
כוחות סוציולוגים, כ-פיזיקליים,
אינם תלויים במודעות לקיומם.
הפיזיקה מנסה להבין את הטבע ולחזות תופעות.
הסוציולוגיה מנסה להבין תופעות חברתיות.
כמו בחוקים פיזיקליים
תמורות ביחסים בינאישיים,
התחככויות בין כוחות במפגשים אנושיים,
שינויים,
קורים במציאות,
גם אם איננו
– מודעים
– עוקבים אחריהם,
– שותפים לניסוחם,
– מבינים את החוקים,
– מתחקים אחרי המניעים,
– חוזים את ההשלכות,
– משערכים את ההשפעה.
בעמוד הפותח של הדה מרקר מ- 20/11/2013, ארבע כותרות לכדו את עיניי, צירופן שמצטבר לתפישה וותיקה על מגמות חברתיות כלכליות:
בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית, המידע נגיש לכל. הידע עבר סוציאליזציה.
כתוצאה מכך, הידע איבד את ערכו שהיסטורית, עד לאחרונה, המחזיק בו וביישומיו הנגזרים, גזר פרמיות על הידע שאצר והשימוש בו.
בעולם השואף לכלכלה יזמית, יעילה וחופשית, מי שחולש על תשתיות המונים, במקרה זה- תשתיות מידע גלובליות מממש ערך בשיעורים קיצוניים. להמשיך לקרוא תמונת מצב
מפגש היעדר גבולות, הן של הזמרים והן של הקטינות.
אני קורא למצבי אי מענה לפנייה – 'מנאד רוש' .
מנסה להסביר גנרית, לא מולקו–פרטיקולרית, על מה, מתי ולמה.
להלן הצעה למודל, לא אופטימלי, לא מטפל בכל המצבים – בעיקר לא את מי שהיה מעדיף לא להיתפש כנמצא בו: להמשיך לקרוא מרחב אי–המענה
מה זה
לא לפחד מהפחד?
כשמנהיג מבקש את אנשיו להקטין את התנגדותם וללכת עם תפישותיו יכול להבין את תפקיד האמירה.
אבל אינדיבידואל לעצמו?
"אלוהים נועד לרגעים כאלה,
אחרת,
בשביל מה המציאו אותו?"
אומרת אימו של ביל מאסטרס בסדרה מאסטרסקס, בנחמה את בנה על מות בתו העוברה.
מXים, לא עושים דברים כאלה יותר.
בעיקר כי אין צורך.
ועם זאת, אותי מרתקת יותר תופעה דומה, סיגניפיקנטית יותר: להמשיך לקרוא קדמה, לאחור
