"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
נאמנות נתפשת כערך חיובי,
במיוחד כאשר מיושמת באמצעות פרסונה אחת על אחרת,
ובפעולת הנאמנות, לפרסונה הפועלת גילוי הנאמנות עלה בתשומות.
כאשר פרסונה פועלת באופן שתואם את תפישתה,
סותר את תפישת הקידום של פרסונה אחרת ומשפיע עליה,
הפעולה מתוייגת כ'חוסר נאמנות'.
הדיזוננס נוצר בשל היות מהותה של 'נאמנות' אנושית
מיושמת לרעיון, לערך או לדפוס פעולה אופייני.
ה'בגידה' מתרחשת כאשר אינדיבידואל נקלע למצב
בו האחר מיישם 'נאמנות' לערך אליו מחויב יותר
מאשר לערך המקדם את הנבגד.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
בכיתה ז' – די מאוחר – רציתי ללמוד לנגן.
לאחותי היה אקורדיאון. 'שיהיה אקורדיון'.
צוּותתי לאריה רודיך, המורה למוזיקה המיתולוגי.
הצטוויתי להתאמן.
לא יכולתי לשאת את זה.
[למען הסרת ספק: זה לא שהתאמנתי וסבלתי, זה שלא התאמנתי כלל.]
אחרי שבועיים רציתי לפרוש.
"יאירי, תמשיך עוד שבועיים" בקשה אמי ונמקה "שילמנו לחודש."
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.