תגית: תקשורת
מותג, בחירה תקשורתית
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
מותג, הבטחה
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
שאיילת דיקמן
שאלת דיקמן
שאלה חופרת;
- לא עוסקות במופע בודד,
- כן במתווה של התנהלות מאפיינת,
- נוגעת במטא של נושא: יותר מנקודת אחיזה אחת ויותר מזווית הסתכלות מסוימת,
- העיסוק בשאלה מטפל בתוכן המהווה טריגר לחשיפה ושיתוף תפישות וערכי העונה על השאלה.
- שאלת נירוסטה;
- סטרילית, לא נדבק אליה דבר, אינה מכילה תשובה חבויה או ציפייה לתשובה נכונה מסוג מסוים, ודאי לא מכוונת לניסיון קליעה לדעת השואל,
- אינה מחייבת תשובה לשואל;
- התשובה היא בעיקר, לנשאל, למתמלל לעצמו,
- על בסיס זמן ארוך,
- רצוי דינמית ומשתנה, ככל שהחפירה מתמשכת.
- בהתאם לחוסן הנשאל, עלולה להיתפש כמציקה.
טעם טוב
אפס נקודה שקר
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
אפס נקודה משהו שקר
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
הווית הכמו
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
אמנות הפשלת שחלות
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
אני אלוף עולם
הכי טוב
כן. אני. אלוף עולם.
הכי טוב.
טוב, אולי כי אין לי מתחרים,
ועדיין!כמוך.
אנחנו אלופי עולם.
אנחנו אלופים ב-
להבין, לדעת, לקבוע ולתעדף
מה כיף ונעים לנו.
זכרוני מתעתע
ככה וככה
שירה בקפה
הקוקטייל שלי:
"דייאט קולה, כוס מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ולימון." להמשיך לקרוא שירה בקפה