נחשפתי למי שרואים עצמם כ'חילונים גמורים'.
*
ועם זאת על אף עדותם זו, לא משוכנע בתקפותה.
לא הוגן ככל שיהיה, מניח, שאם יגורדו מספיק, מעטה כלשהו יוסר ועדויות אלה יפוקפקו.
להמשיך לקרוא משמרי טקסים חילוניים
ממכרי ילדותי מפעים אותי בשמרנותו.
כ-לא מתמטיקאי, אני מבין שלסדרה מינימלית יש 3 אברים.
כן אני נוכח, שיש הטועים ומ-2 מופעים יוצרים סדרה.
הוא אלוף. הוא כל כך מוטה סדר מקבייע, שממופע אחד,
שאהב- יום שני פאב,
יוצר סדרה. להמשיך לקרוא שמרניות רדיקלית
אם לעשות חיים קלים, היזמים שנחשפתי אליהם היו אנשים שונים עם מכנים משותפים מצומצמים.
מי כולל ביזמים?
מי שעיקר עיסוקו הווייתו המנטלית, היה בחתירה לייצור כסף גדול.
פרט לאחד שהיה עסוק בפעילויות עקרות, כמעט וליד, כולם גם עשו. במיליונים.
מי במדגם?
אז זהו, שמדגם זה לא. אבל זה עולמי, מי שנחשפתי אליו ישירות:
אב, אד, אצ', דל, טג, טש, יה, לד, סס, עש, רפ, רר, שק לא כולם היו ישראלים, אבל כן יהודים.
ב-חיים מעניינים מאופיינים, לראייתי, בשיתוף תפישת ערך, יוזמה, אמונה, רגישויות, מבנה אישיות.
הממד הבולט- רוחב העולם כרוחב הנטייה למימוש היוזמה.
היחס הקיצוני בין
שמאפיינת יזמים, בריבוי ממדים, הדיכוטומיה הערכית בין המקדם למעכב, בין הטוב לרע.
שתי הנשים זרות אשכנזיות, רובם גברים, חלקם הגדול ממוצא מזרחי*. (אחד שלא, התייחס לעצמו כאל 'שוקי שמש'.) אינטליגנטים, מהירים, עם הורים ללא השכלה גבוהה, סוציו-אקונומיקה בינונית-נמוכה.
בתפישתם היו ילדים מועדפים משפחתית וחברתית.
לא היו שכירים מעבר לעבודתם הסטודנטיאלית (אם היו סטודנטים).
*עם העובדה שנחשפתי ליותר מזרחיים, לא ניתן להתווכייח.
על ההסברים האפשריים שמנפק, ניתן לחלוק:
תצורת המחשבה הבסיסית, כשל רוב האנשים מוטה ערך, טוב/ לא טוב, ופחות, נכון/ לא נכון.
בשונה מאחרים, המחשבה הערכית היא
בהווייתם, מטפלים תמידית בהיבטים שונים של תפישת ערך. של חפצים חיצוניים להם, ובעיקר בתפישת ערך עצמם. הם עושים זאת הן בהפגנת תמיכת בעלותם על מוצרים/ מותגים/ רמת חיים/ בדרישה למחוות כבוד אליהם, ובדיסקוס מתמיד עם סביבתם שהרושם הנתפש עליהם לא תואם את הנגטיביות הסופחת, אלא יעמדו על כך שיש לתת לכך פרשנות אחרת.
תפישת הערך הפרסונלית של האחר מדלגת, לא נעה דינמית, על ציר שני קצות סקאלה, בהתאם לאבחנתם את מידת רלוונטיות האחר לקידום או מניעת רצונם. 'טוב' ו'גאון' אם מסייע 'רע' ו'חבל על החמצן שנושם' אם מפריע או סתם הפך ללא מקדם.
המבחן העיקרי להערכת האחר, הוא היכן עומד על סקאלת ההצלחה היזמית ביחס אליהם. לאחר מכן, מידת תמיכתו בקידום מימוש החזון שלהם.
תפישת הערך של כל דבר- מקומידיטיס ועד פרסונלית היא דינמית, היא לא האלטרנטיבה הכלכלית של מה ששילמו, אלא מה המידה שמה ששולם שירת את חזונם ברמה ההתכנותית או הרגשית. כלומר המחויבות היא למצב הרגשי החיובי ולא לאמיתה מספרית.
חלק מההתנהלות היא שימוש בתפישת הערך העצמית.
בצד זה שהם מתמידים בעיסוקם בייח"צון ערכם שלהם,
הם יכולים לחוש הפחתת ערך [במלים פשוטות להיעלב]
בעת שנתקלים במי שמעכב או מונע את מימוש חזונם.
להפחתה זו יש משמעות אופרטיבית, שכן ב-
הם משוכנעים שהכישור הייחודי שלהם מאפשר להם לתפוש את המציאות באופן כזה שהטוויסט שהם מוסיפים לה ישנה אותה, את המציאות, באופן שיביא לרווחתם.
מבחינתם הם מנהלים סיכויים והיתרון שיש להם, יש לזה מושג – ויג, שבו הם מתמחרים את השינוי המתבקש ויכניס אותם לפעולה אם היחס בין עלות ההשקעה לפוטנציאל הרווח גדול, אז מסעיר אותם.
התאווה לכסף דומיננטית, ובה בעת מתווכת באמצעות כ'תפישת ערך עצמית' או כ'אהבת היצירה'.
הם לא מחשבים את העלויות העכשיוויות של ההוצאה, שכן הן מתגמדות מול מימוש הרצון.
הנטייה לדחות את התשלום מעמתת אותם בעת הפירעון מול הוצאה שעומדת מול היעדר הרצון לשלם שכן, כעת הרצון המניע להוצאה נמוג, בין אם סופק או סתם התמוסס, וכעת ההוצאה מקטינה את מאגר המשאבים למימוש הרצון הבא.
הם מתגברים על כך באופטימיות הבסיסית שהם ניחנו ביכולת לייצר ערך וממילא כסף.
נדיבים בכסף, הנאות, ומחוות.
החצנת נדיבותם, חלק ממיתוגם, תפישתם העצמית שלידם קורים דברים טובים, ושניסיון הנחלת התפישה לסביבתם.
כסף ותשומות כלכליות הם נותנים בנדיבות.
זמן, ככסף, הוא מעבר לקומודיטי. יש לו ממד של תפישת ערך עצמי.
הם לא נותנים זמן. הם משקיעים או לוקחים.
הזמן, מבחינתם, ממד אלסטי,
ציר הזמן מוכפף לחזון.
מתנהלים על פי שעון הזמן שהמתואם לצרכיהם ומתייחסים במובהק לזמן האחר כ-פחות ערך משלהם,
הן
תאווה- רצון על סטרואידים. כשיש רצון שמחוזק ביצרים, בדרך כלל פיזיולוגיים.
בשפה נמוכה: אינה יודעת שובע.
הרצון מועלה לדרגת צורך.
טשטוש הגבולות- הם ורצונם מול סביבתם, מייחס להם את התפישה שהרצון שהועלה לדרגת צורך הוא
האופק אליו חותרים, רחוק וגבוה.
מעבר למי שלא נמנה על תכונות אלה היה מסתפק לרווחתו.
הגבולות רחוקים מהם
ובפרט גבולות חוסמים או מעכבים מימוש התאווה.
הופכים אגרסיביים מיידית ועוצמתית כולל מול מי שאך לפני רגע פינקו, אם מאתרים הזדמנות עסקית, שמרגישים שלוקחים מהם שלא מרצונם.
האסרטיביות/ אגרסיביות חציית גבולות אישיים/ החוק או אף אלימות יכולה להוביל למצבי קיצון, של סיכונים המביאים להצלחה מסחררת או התנפצות.
לכל אחד מהם משהו, ערך, שאדוק אליו;
אמונה, דת, נשים, סיגריות, אלכוהול, סמים, תזונה, פעילות.
משכנעים את סביבתם כמה זה מועיל, או לפחות לא מזיק כמו שאולי נתפש. בטח אם אומץ על ידם לאחרונה.
כולם חיים מול האמונה, אלוהים ליתר דיוק, על ריבוי ווריאציותיו, ואמונות מיסטיות, שלא לומר תפלות משלימות את החסר באל.
מאמינים בקיומו- בראו אותו,
כדי שיתכתב עם חזונם, גייסו אותו, לחזונם, שמרו על תצורה כזו או אחרת של מילוי חובות מולו.
תופשים מציאות בצורה שאינה סבירה,
אלא כפוטנציאל התפתחות ערכי כלכלי,
מזהים את הערך והתועלת בהיותה,
משוכנעים בהתכנותה,
אוהבים ומגייסים את מי שיעזור לברוא אותה
ויתמוך בה.
בהערכת סיטואציה, כהתנייה הם בודקים אותה ערכית,
בשונה מאחרים שמעריכים את השווי העכשווי של נשוא בדיקתם,
הם משערכים את גובה התקרה שהשינוי שיטמיעו עשוי להביא. זוהי אופטימיות היזמים.
כך, מספיק שפעולה יזמית אחת תצליח, היא תממן נפילות שבאו לפניה, ואולי אחריה.
לכן בצד אפשרות להצלחות גדולות, הסבירות לנפילות גדולה, שכן:
האופטימיות שלהם נסוגה כשמדובר בכספם האישי.
הם על פי רוב, מנסים להשקיע כסף של מישהו אחר, תצורת העבודה שלהם משתנה לעומת כספם.
רגישים פיזיולוגית, קשוב ביותר לפיזיולוגיה שלהם, מדברים עליה, דואגים לסיפוקה;
חם/ קר להם, רעבים, צמאים, פיפי קאקי, לא נעים.
החצנת הרגישות, או לפחות היעדר הצנעתו, רמת הטיפול שלהם בצרכים ורצונות היא מיידית ובריבוי תשומות. שלהם ושל סביבתם, יעצרו התנהלות סביבתית בשל צורך שהתעורר להם.
התשומות הנתבעות יכולות להיות לטיפול בצרכים הפיזיולוגיים או המנטליים.
גיוס סביבתם לטפל בצורך המתעורר, בתפישתם כחלק מאינטרס הכלל.
בהליך רציונליזציה יסברו שלסביבתם יש עניין אישי לטפל בספחנות זו.
חלק מתפישה זו מקורה בעובדה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
ההתבוננות בפריזמה שהיקום נועד לשרת את צרכיהם האישיים והעסקיים.
חרוצים- אין גבול לתשומות שמוכנים להשקיע ב-מה שמקדם את חזונם.
טוטאליות הכניסה למשהו בהאצה דרמטית הסופחת את כל האנרגיה,
והיכולת להתנתק ממנו ולא לחשוב עליו יותר כשאיבד את ערכו. וחוזר חלילה.
נכון להתייחסותם לעסקים וגם לאנשים.
ביצועיזם חתירה לתוצאה. בריבוי ממדים ובמיעוט חסמים ומעכבים.
חרטות זה ציפיציפיאדה של חלשלולשים, בזבוז תשומות לאחור, במקום להתמקד בעתיד.
לא יבזבזו תשומות על צער פעולות עבר.
יצטערו על הזדמנויות שלא מיצו.
אין חשש משימוש בכוח אקססיבי מבחינת גיוס העוצמה, השימוש בה, או ההתמודדות עם ההשלכות של לאחר הפעלתו והנזקים שנגרמו.
–הם צורכים מסביבתם, בהיסח דעת על ציר אמיתי למדומה, תשומות שבאופן טבעי אחרים לא צורכים.
כשמתגוננים מפני המטלות הקטנות שהם מטילים על סביבתם, הם מופתעים שביצוע המטלות הוא לא חלק מרצון המבצע, הם יכולים לתמוהה מעצם העניין, או אפילו להיעלב.
על משקל של כל הסכמת פשרה עכשווית היא פתיח לסיפוח הבאה, כי זו מובנת מאליה, מכניסה את מי מסביבתם שחש לא בנוח מהתנהלות מגייסת זו להתגוננות.
צפיתי באברהם דשא פשנל אומר בטלוויזיה ש"לחשוב לוקח הרבה זמן, לעשות לא לוקח כלום."
הזיכרון לא כולל זיכרון אישי לאנשים, שכן בדרך כלל אנשים הם תשומות למימוש היוזמה.
הזיכרון הוא ליכולת ותגובתיות ביחס ליוזמתם.
לכן כשיחסים אישיים עולים על ציר התנתקות, רכיב היעדר הזיכרון יופעל בעת שהזיכרון התשומתי יסמן שהפרסונה עשוייה לסייע במימוש החזון.
כלומר אין תפישת יחסים פרסונלית על ציר זמן.
מנהיגים, מקובלים חברתית, כריזמטיים, מגייסים לחזונם, אופטימיים, מתארים מציאות כחלק מתחזוק רגשי, מניה דפרסיביים בתדר ובאמפליטודה גבוהים.
דינמיות מחשבתית שאינה מחוייבת להחלטה קודמת, וודאי לא לשיקולים קודמים או לאידיאולוגיה אלא למיקסום רווח.
נמצאים בתמונה הרחבה, לא יורדים לפרטים, מישהו מטעמם, בן אמונם, יטפל בכך.
וכמאמר ידידי הצעיר: נזהרים מהכל ולא חוששים מדבר.
נטייה אישיותית של בעליה,
לחתירה וחיפוש מצבים,
בהם מעורבותו המקדמת תגרום לסיטואציה
לייצר ערך עודף על המצאי בתוספת התשומות,
לרווחתו הכלכלית והרגשית,
לבצע
ושוב, באופן חוזר.
הרחבה קלסיפיקו-פרסונלית 🙂
איך אותגר שמעֶרל מהשטעייטל לשמור על מסורת, מצווה כלשהי, ותוגמל על תלאותיו.
מסורת*
חזרה על סט פעולות מסויימות,
מנותקות סיבתית, מהפרקטיקה המקורית לעשייתן –
אם יש צידוק פרקטי, זו רוטינה, לא מסורת –
קשורות תודעתית
להסמלת רעיון פרקטי,
ערכית נשגב,
שמייחד קולקטיב
איתו מקיימי המסורת מזדהים,
אליו מקיימי המסורת מתייחסים,
רווים ערך תודעתי מההשתייכות. להמשיך לקרוא מסורת
למצוא צידוקים לשימור הקיים זה אולי
מעשי, חסכני, מתגמל, נוח, מתבקש, בטוח, נוח, נפוץ, מתבקש.אבל משעמם.
ההבדל בין העדפותיי לתפישותיי הוא היררכי:
אהוב- אנוש, רעיון או חפץ, הוא אוואטאר
– ייצוג, התגלמות, או ביטוי של אדם, חפץ או רעיון,
של סדרי עדיפויות הערכים שהאוהב מותנה אליהם.
בהתניות צרכניות, בהעדפות מוצרים חליפיים ישנן הטיות האופייניות לדפוסי צריכה שונים,
מחיר:
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
להמשיך לקרוא אפס נקודה משהו שקר
"אם משהו שונה מאחר רק בסדרי גודל,
מהותית הם לא דומים,
הם זהים,
ושונים רק בסדרי הגודל."
ההבדל בין אידיאולוג ל- אידיאליסט:
'גזענות' –
תיוג שלילי
למייחסי ערך שלילי
לצבר פרטים
מתאפיינים בתכונות משותפות, אליהן נולדו,
כ– גזע, מגדר, דת, לאום, אתניות, תכונות גוף מולדות כצבע עור, או חינוך מובחן מילדות,
תוך התייחסות שלילית תואמת לקבוצות מובחנות, בהחלטה מקדמית, מעצם שיוכם.
התייחסות 'גזענית' פוגעת ריאלית בזכויות או בטובין ו/או רגשית בנפגעים,
פגיעה שהייתה נמנעת, לו הפרטים שהופעלה עליהם גזענות' היו משוייכים לקבוצה אחרת.
בחתירה לקבלת תוצאות מקוות-
התמקדות במימוש ערך מסוים
תוך מתן ערך חיובי להתעלמות מערכים המפירים את ההתמקדות.
כמה קרוב ל- לא יכול יותר.
כלי הגדרתי לטיפול במאמץ.
ייתכן שאינהרנטית מכיל את הויתור,
אך אפשרי שגם מרחיק אותו.
בכל מקרה נוגע, רציונלית, בתזמונו,
בשונה מהעדר טיפול והמתנה לפקיעה אוטונומית.
בה במידה שם על המאמץ בקרת רצון רציונלי.
מניעת מצב 'לא זוכר למה' בסיטואציה.
בין היתר, מוצא בגישה סטייטמנט אישיותי שמסייע להתרחקות ממצב של קושי,
אם מלווה לבחינה הערכה של קושי ובחינת מימוש צרכים וקידום רצונות מצרפיים על ההקשרים הנלווים אליהם.
אוסף פעולות לקידום מטלה.
היכולת לבחון, להגיב וליהנות מתפישת מצב ביותר מ –
מושג האיכות נמצא בעיצומו של הליך אבולוציוני, שינוי, מורפוזה, התהוות;
האיכותי הוא המכני, הפחות מדויק, אך היקר לייצור, שהתפתחותו ארכה סנצ'וריז, וכעת מיוצר על ידי תריסר בתולות טיבטיות איטרות יד שמאל. להמשיך לקרוא איכות – קרבה לכוונה
שלא לומר הסבר או הגדרה.
מטרה: העצמת מאורע לכדי חשיבות מיסטית3 לאירוע,
חתונה: קשר רומנטי בין שניים.
אמצעי: אחיזת חפץ או ישום פעולה פשוטה2 (או מערך של כמה)
טבעת, ברכות, ארבע מוטות וחופה, שבירת כוס
התמרה: ייחוס תודעתי, מטפיזי, לפעולה משמעות שונה מתכליתה הראשונית1
ייחוס משמעות שונה מתכליתה החפצים או הפעולות מחוץ להקשרם הראשוני.
| שאיפה לנסיכת חשיבות מיסטית, דרמטית, יוצאת דופן על אירוע | ישנן פעולות שחברה מבקשת לייחס להן משמעותיות שחורגות מפרקטיקה יומיומית. פרטים נורמטיביים נוטים לאמצן. בין השאר: לידה, מוות, קשרים בין שניים טרום הקמת משפחה. מתוך כך נקודות ציון בחיי פרט כ-ימי הולדת, ציון הישגים וכדומה. לשם ההעצמה קהילות תרבותיות מעצימות מאורעות אלה להיבטים מופשטים, בהתאם לקהילה עליה פרט נמנה. | |
| לטקסים המיועדים לקהל עם פרטים בעלי מנגנוני בקרה רציונליים – שאינם שבויים אמונית בתוכן המסוים – יש צינור ניקוז לאינסטינקט הערעור המאיים לערער את חוויית הטקס. לחרבן ת'מסיבה. תְלוי תרבות ומשתנה בהתאם ליומי ןמנהלי הטקס של קהילה מסוימת, על פי רוב, נלווים לאירועים טקסיים גם אוכל מנחם ומשקה מטמטם. ברקע מעוט הומור בזוק בעדינות, כאילו מבקר, שבפועל תומך בהתרחשות. בלוויות, על פי רוב, לא מוגשים תקרובות אוכל ומשקה – אין צורך. האבל האישי המודגם חזק דיו ולא מצריך נקזי ערעור. לולי מרכיבים אלה, הרצינות התהומית המוחלת על טקסים מיסטיים הייתה אולי ניגפת מפני תודעה רציונלית של לפחות חלק מהמשתתפים. [שאם לא כן, לשכנע 'חילונים' בעיני עצמם, ללא תודעת אל, לערוך טקסי מילה, חתונה–חופה–וקידושים, עם הצמדות או בווריאציה על פרוטקול אורתודקסי? כך, גם אצל אנשים מדירי קיום אל, הרואים עצמם כ'חילוניים' חותרי רציונליות, מודגמת* פרקטיקה רציונלית – כיבוי בקרה רציונלית כדי לשמר ערך גבוה יותר, אמוני או התכנסות לנורמטיביות – להלן הגדרת 'אמונה'. * אוקסימורון, לא? כיבוי רציונלי של מנגנון רציונלי. | ||
| הבעיה שלי | מניפולציות תודעתיות. אז אני משתתף אצל אחרים – מה משתתף? לא מחמיץ לוויות – מיותר לי. לא יכול לשאת שמישהו יגיע לאירועים מסוג זה בגיני. | |
| יישום פעולה דומסטית בפומבי | פציעה, חיתוך עורלה לתינוק בן יום, – שיוך לעם, מורשת, לקיחת בד ציור סמל מדינה – מהות מדינה נאמנות לקולקטיב, לעם, התייחסות לדפי נייר כ'קדושים' גם ללא ערך כספי מעבר לדפים מהם מורכבים – ספרי קודש ענידת טבעת מתכת – ביטוי נאמנות לבת או לבן זוג, שבירת כוס – מזכירים את חוורבן בית המקדש, למי שאין יחס לדת, ולא ממש דחוף לא להקים בית מקדש. הצבת שישה נרות, אין אפילו צורך להציתם – להתייחס לשישה מליון נספים בין 1939-45 ולייחד לכך ביטוי 'שואה'. |
| ביצוע פעולות קונקרטיות להן מיוחס תודעתית משמעות שונה מהפרקטיקה המקורית שלהן. | |
| שינוי תכלית מדומסטי למיסטי | נטילת חפץ פרקטי בשימוש רווח מסוים, שישמש כתָוֶוך, לערך מיסטי, על ידי הכרזה של ייחוס משמעות שונה מתכליתו המקורית, כאמצעי התמרה: הסרת עורלה מתינוק בן 8 ימים כדי… כדי מה, בעצם? |
| פעולה תודעתית משנה הווייה מקומית של משתתפיו לרעיון 'נעלה', לצרכים תודעתיים של פרט בקהילתו שלא זוכר למה רוצה את זה, או סתם לא מודע. | |
שימור נורמטיביות חברתית,
החצנה
התכנסויות שמעלות את ערך יוזמי הטקס בעיני עצמם, בסוברם שמעלה את ערכם בעיני מי שנחשפים לקיום הטקס
זוג החליט לחיות יחד. נהדר, מזמח ששנים רואים עין בעין עתיד משותף. למה להחצין? מה קורה במועד מסויים שעתידי לתהליך התמצקות היחסים, ואפילו להחלטה להקים מפעל כלכלי תומך בגידולילדים משותפים? מה הקשירה לבתי מקדש, ל'קידושים' מול אנשים שחלק מהפ הם כלל לא מכירים?
'גזענות' –
