המפורסם מכולם-
"אף על פי כן נוע תנוע."
לא יודע מי תרגם.
"מעולם לא פגשתי אדם כל כך בור שלא יכולתי ללמוד ממנו משהו." להמשיך לקרוא גליליאו גליליי, בתרגומיי
שאלה, סוגיה, שמעידה על היות המתייחס אליה נמנה על תצורת מחשבה מסויימת.
יש לי בעיה עם ספרי הגות.
ריכוז, סבלנות. איך אומרים אנשי ה- ADD- 'מתערסל לי'.
כשקורא ואמור להתכנס לתוך ראש האחר, הקוצים קופצים לי.
מתנצל, לא יודע למי לשייך קרדיט זה- אבל מזדהה.
כשרואה את מה שעובר על מי שקורא בגרמנית, מברך את מתק גורלי.
פרוטוקול ההדדיות ביחסים בינאישיים מעניין אותי בריבוי ממדים;
מאיר שלו –מניפולציות של משמעויות וחיוויים.
בספריו,
בתנועה של V משולש שלושה קודקודים עם שתי צלעות,
לוקייח חיוויי מציאות ומותח אותם למשמעויות פנטסטיות, שמיצרות דימוי עם משמעויות חדשות.
ובתנועה הפוכה-
נוטייל דימוי, מביא לו זעץ, ומכופף אותו להוויה מציאותית.
לחי או דומם הוא מצמיד פעולה או תיאור שמאניש אותם שלא תואם את העצם.
נחשפתי ליחסים בהם אחד מבני הזוג, הזכר, אם נעזוב תקינויות מקולקלות, התאפיין במובהקות מבנה אישיותי של
ואני תוהה בהיות בת הזוג מודעת למוניטין, גם אם לא להיסטוריה, מה עושה שם?
וכמובן, יכולים להיות מגוון הסברים וביניהם:
הכרזה על אובייקט, רעיוני או גשמי, כבעל ערך עליון מוחלט.
הכרזה על אובייקט כקדוש, היא מאבני היסוד של דת.
חתירה לרציונליות היא התנערות מערכים קדושים.
הקצאת ערך לאובייקט, כשלעצמו. תוך בחינה מתמדת.
אובייקט הוא קדוש, אם סובייקט מקצה לו ערך כלשהו,
מסיבות וולונטאריות בהחלטה מודעת,
כשהערך מוחלט,
לא יחסי,
לערכי אובייקטים אחרים.
מכליל |
מדיר |
|
| מכנס (נורמטיביות) | אמונה | רציונליסט (סביר) |
| מניח, חושב, חפץ שהחותר למחשבה רציונלית, עמוק בליבו, בסתר מחשבתו, שותף לווריאציה של אמונת המאמין, רק שמסיבות לא רלוונטיות בוחר להסתיר את אמונתו.
חי בתפישה שבעתיד כלשהו האמונה, תיחשף. |
תפישה | החותר להבנה לוגית מניח, חושד, שכל אחר לא רציונלי.
(לא מבין את הייחוס לאיבר הלב מעבר להיותו אינסטרומנט אורגני לקיום חיים.) מפריד בהנחתו בין היותו מוכוון לאופן מחשבה רציונלי לבין מי שמוכוון אמונתית. |
| הדתי החי בביטחון תשובותיו, כלומר הביטחון במקור כל התשובות, מניח שהחילוני בהדחקה, עושה דווקא ומכעיס.
בעתיד כלשהו, מוחשי יותר מעתיד בוא הגאולה, משיח או הנירוונה, חסר האמונה יחטוף את הבומבה המאירה והמשנה, הפעם לתמיד, את התפישה הלאטנטית הקיימת ויכיר ב'צדקת' האמונה. |
דת | הרציונליסט לא מייחל לכוח עליון מסדר, ומעריך שעמיתיו ייתפשו בקלקלתם האמונתית בטלטלה התודעתית הבאה. |
| הלאומן משליך את תחושותיו על הרציונליסט. הוא משוכנע שאם לו יש את תחושת ההתעלות משיוך לקולקטיב נשגב ערכית גם האחר לא נעדר רגשות אלה.מבחינת הלאומן, הרציונליסט בחביון רגשי, נאבק ברגשותיו. מתישהו בעתיד, יראה את האור- יחשף לרגשותיו, ילך איתם, ייהנה מהם, וולונטארית שכלתנית. או, שתחושת הלאומיות תכפה עליו בעל כרחו, באמצעות גורם חיצוני עויין שאיומו יוכיח את הצורך הקיומי בשימור זהותו הלאומית. |
לאומיות | אין כמיהה לתחושת יחד של קהילה חזקה מפרטיה, המאליהה את קיומה כערך עצמאי ומקודש.
במקרים מסוימים היעדר הכמיהה מלווה באי-נוחות או חשש אם מזהה שקידוש ערך הכלל עלול לאיים על פרט כלשהו, ובאסקלציה השלכתית על עצמו. |
| המאוהב גורס שהרציונליסט שואף להירפא מאכזבתו הרומנטית.
עוד לא הייתה לו ההתנסות הראוייה. |
רומנטיות | ולא למחוות ועזרים רומנטיים שהם מהות היחסים הבינאישיים. |
| הנורמטיב משוכנע שהלא נורמטיבי מנסה להתכנס לכללים שמיטיבים עימו, רק שאינו מצליח.
לעיתים הנורמטיבי יגלה חמלה וגמישות לעצם המאמץ, שכן גורס שאם האחר יתאמץ גם יצליח להתקבל לאחווה, יקבל את הטובין- אישור הכלל, שכן בבסיסו הוא שואף לכך. במי שלא מנסה להתכנס, הנורמטיב רואה כסוציופת. מסוכן. |
נורמטיביות | התוצר לשאיפה של הכרת הסביבה נחשבת כבונוס מפוקפק, שכן, אם הסביבה תפעל רציונלית, מה שבאופן גורף, כנראה לא יקרה, לתפישת המדיר קיום הכלל יהיה טוב יותר, וכך אין סיבה לשאוף לנורמטיביות, אלא לרציונליות, בתקווה שנורמטיביות תטמע ברציונליות. |
| אמונה, כל אמונה נסמכת על רציונליות. החל מהסיבה למה להאמין, וכלה בהתאמה לתנאי מציאות.
אמונה במהותה לא מתיישבת על רציונליות מוחלטת. תמיכת עמיתים לאמונה היא התמיכה האפקטיבית, הזמינה והזולה ביותר. בנטייה האנושית, ביחסים בינאישיים, קיים ממד ההכלה, החיבור, הסליחה – גם אם בשם תפישות אמונתיות נעשו נזקים רבים – ממד הכינוס יחד. |
הצעה, למה? | במחשבה רציונלית יש הפרדה בין העדפות, טעמים ורצון שגם לרציונליסט יש אותם – גם אם נתפש כמנוכר, משמים או חסר אותם – לבין תפישת מציאות והכלים להגשמת תאוותיו.
בדמוקרטיה, הרוב לא מהווה כלי להוכחה לוגית ל'צודק' ו'נכון', אלא כלי להתנהלות בחברה. החתירה לפירוק, הפרדה, היא בבסיס המחשבה הרציונלית, המלה ביוונית למדע מקורה ב'חיתוך'. ברציונליות אין חתירה לבנייה. |
| נראה שיש יותר חופש בין בחירה באמונה כזו או אחרת מאשר האם להיות רציונלי או לא.
נתקלתי בין מי שנע בין אמונות, דתות, זהות לאומית ונורמטיביות בתוכן. לא פגשתי במאמין שהפך לרציונליסט. פיתוח אמונות ורציונל התומך בקיומן מצריך אינטליגנציה גבוהה מבסיסית. |
בחירה | נראה לי שאין יכולת בחירה האם לחתור לרציונליות. נראה לי יותר שזו תצורת מחשבה.לא נתקלתי בחותר לרציונליות, שהחליט לחדול מחתירתו. המנגנון הבורר האם אדם מוכוון רציונליות או לא, בלתי מאובחן לי. חיות עם אינטליגנציה נמוכה משל אדם, מתנהלות ברציונליות תגובתית מול גירויים. חתירה מובהקת לרציונליזם, בצד היותה משוייכת לניתוק רגשי, מקושרת לאינטליגנציה גבוהה, שכן מחייבת כלים אינטלקטואלים לפירוק מציאות למרכיביה, בכל עת, בהיותה מנועה מהתכנסות לנורמטיביות מנחמת. |
לספיחת אהבת הקהל צריך
שני הראשונים הם תנאים הכרחיים, אך בלתי מספיקים, השלישי הוא nice to have.
ואז רואה דמות נידפת עומדת על במה, כולי מתעוות מאי-הנעימות שהדמות הזו חווה, והיא עושה את מה שאני בחיים לא הייתי יכול.
אס מי החזק?
נחשפתי למי שרואים עצמם כ'חילונים גמורים'.
*
ועם זאת על אף עדותם זו, לא משוכנע בתקפותה.
לא הוגן ככל שיהיה, מניח, שאם יגורדו מספיק, מעטה כלשהו יוסר ועדויות אלה יפוקפקו.
מדהימה מובהקות התופעה,
שבמדינות שבמובהק מעורבות גזעית,
ככל שהעור לגווניו כהה יותר
ממעטים לאייש מקומות עתירי תגמול והשכלה,
ומרבים בעבודות כפיים ובמצוקה.
אם לעשות חיים קלים, היזמים שנחשפתי אליהם היו אנשים שונים עם מכנים משותפים מצומצמים.
מי כולל ביזמים?
מי שעיקר עיסוקו הווייתו המנטלית, היה בחתירה לייצור כסף גדול.
פרט לאחד שהיה עסוק בפעילויות עקרות, כמעט וליד, כולם גם עשו. במיליונים.
מי במדגם?
אז זהו, שמדגם זה לא. אבל זה עולמי, מי שנחשפתי אליו ישירות:
אב, אד, אצ', דל, טג, טש, יה, לד, סס, עש, רפ, רר, שק לא כולם היו ישראלים, אבל כן יהודים.
ב-חיים מעניינים מאופיינים, לראייתי, בשיתוף תפישת ערך, יוזמה, אמונה, רגישויות, מבנה אישיות.
הממד הבולט- רוחב העולם כרוחב הנטייה למימוש היוזמה.
היחס הקיצוני בין
שמאפיינת יזמים, בריבוי ממדים, הדיכוטומיה הערכית בין המקדם למעכב, בין הטוב לרע.
שתי הנשים זרות אשכנזיות, רובם גברים, חלקם הגדול ממוצא מזרחי*. (אחד שלא, התייחס לעצמו כאל 'שוקי שמש'.) אינטליגנטים, מהירים, עם הורים ללא השכלה גבוהה, סוציו-אקונומיקה בינונית-נמוכה.
בתפישתם היו ילדים מועדפים משפחתית וחברתית.
לא היו שכירים מעבר לעבודתם הסטודנטיאלית (אם היו סטודנטים).
*עם העובדה שנחשפתי ליותר מזרחיים, לא ניתן להתווכייח.
על ההסברים האפשריים שמנפק, ניתן לחלוק:
תצורת המחשבה הבסיסית, כשל רוב האנשים מוטה ערך, טוב/ לא טוב, ופחות, נכון/ לא נכון.
בשונה מאחרים, המחשבה הערכית היא
בהווייתם, מטפלים תמידית בהיבטים שונים של תפישת ערך. של חפצים חיצוניים להם, ובעיקר בתפישת ערך עצמם. הם עושים זאת הן בהפגנת תמיכת בעלותם על מוצרים/ מותגים/ רמת חיים/ בדרישה למחוות כבוד אליהם, ובדיסקוס מתמיד עם סביבתם שהרושם הנתפש עליהם לא תואם את הנגטיביות הסופחת, אלא יעמדו על כך שיש לתת לכך פרשנות אחרת.
תפישת הערך הפרסונלית של האחר מדלגת, לא נעה דינמית, על ציר שני קצות סקאלה, בהתאם לאבחנתם את מידת רלוונטיות האחר לקידום או מניעת רצונם. 'טוב' ו'גאון' אם מסייע 'רע' ו'חבל על החמצן שנושם' אם מפריע או סתם הפך ללא מקדם.
המבחן העיקרי להערכת האחר, הוא היכן עומד על סקאלת ההצלחה היזמית ביחס אליהם. לאחר מכן, מידת תמיכתו בקידום מימוש החזון שלהם.
תפישת הערך של כל דבר- מקומידיטיס ועד פרסונלית היא דינמית, היא לא האלטרנטיבה הכלכלית של מה ששילמו, אלא מה המידה שמה ששולם שירת את חזונם ברמה ההתכנותית או הרגשית. כלומר המחויבות היא למצב הרגשי החיובי ולא לאמיתה מספרית.
חלק מההתנהלות היא שימוש בתפישת הערך העצמית.
בצד זה שהם מתמידים בעיסוקם בייח"צון ערכם שלהם,
הם יכולים לחוש הפחתת ערך [במלים פשוטות להיעלב]
בעת שנתקלים במי שמעכב או מונע את מימוש חזונם.
להפחתה זו יש משמעות אופרטיבית, שכן ב-
הם משוכנעים שהכישור הייחודי שלהם מאפשר להם לתפוש את המציאות באופן כזה שהטוויסט שהם מוסיפים לה ישנה אותה, את המציאות, באופן שיביא לרווחתם.
מבחינתם הם מנהלים סיכויים והיתרון שיש להם, יש לזה מושג – ויג, שבו הם מתמחרים את השינוי המתבקש ויכניס אותם לפעולה אם היחס בין עלות ההשקעה לפוטנציאל הרווח גדול, אז מסעיר אותם.
התאווה לכסף דומיננטית, ובה בעת מתווכת באמצעות כ'תפישת ערך עצמית' או כ'אהבת היצירה'.
הם לא מחשבים את העלויות העכשיוויות של ההוצאה, שכן הן מתגמדות מול מימוש הרצון.
הנטייה לדחות את התשלום מעמתת אותם בעת הפירעון מול הוצאה שעומדת מול היעדר הרצון לשלם שכן, כעת הרצון המניע להוצאה נמוג, בין אם סופק או סתם התמוסס, וכעת ההוצאה מקטינה את מאגר המשאבים למימוש הרצון הבא.
הם מתגברים על כך באופטימיות הבסיסית שהם ניחנו ביכולת לייצר ערך וממילא כסף.
נדיבים בכסף, הנאות, ומחוות.
החצנת נדיבותם, חלק ממיתוגם, תפישתם העצמית שלידם קורים דברים טובים, ושניסיון הנחלת התפישה לסביבתם.
כסף ותשומות כלכליות הם נותנים בנדיבות.
זמן, ככסף, הוא מעבר לקומודיטי. יש לו ממד של תפישת ערך עצמי.
הם לא נותנים זמן. הם משקיעים או לוקחים.
הזמן, מבחינתם, ממד אלסטי,
ציר הזמן מוכפף לחזון.
מתנהלים על פי שעון הזמן שהמתואם לצרכיהם ומתייחסים במובהק לזמן האחר כ-פחות ערך משלהם,
הן
תאווה- רצון על סטרואידים. כשיש רצון שמחוזק ביצרים, בדרך כלל פיזיולוגיים.
בשפה נמוכה: אינה יודעת שובע.
הרצון מועלה לדרגת צורך.
טשטוש הגבולות- הם ורצונם מול סביבתם, מייחס להם את התפישה שהרצון שהועלה לדרגת צורך הוא
האופק אליו חותרים, רחוק וגבוה.
מעבר למי שלא נמנה על תכונות אלה היה מסתפק לרווחתו.
הגבולות רחוקים מהם
ובפרט גבולות חוסמים או מעכבים מימוש התאווה.
הופכים אגרסיביים מיידית ועוצמתית כולל מול מי שאך לפני רגע פינקו, אם מאתרים הזדמנות עסקית, שמרגישים שלוקחים מהם שלא מרצונם.
האסרטיביות/ אגרסיביות חציית גבולות אישיים/ החוק או אף אלימות יכולה להוביל למצבי קיצון, של סיכונים המביאים להצלחה מסחררת או התנפצות.
לכל אחד מהם משהו, ערך, שאדוק אליו;
אמונה, דת, נשים, סיגריות, אלכוהול, סמים, תזונה, פעילות.
משכנעים את סביבתם כמה זה מועיל, או לפחות לא מזיק כמו שאולי נתפש. בטח אם אומץ על ידם לאחרונה.
כולם חיים מול האמונה, אלוהים ליתר דיוק, על ריבוי ווריאציותיו, ואמונות מיסטיות, שלא לומר תפלות משלימות את החסר באל.
מאמינים בקיומו- בראו אותו,
כדי שיתכתב עם חזונם, גייסו אותו, לחזונם, שמרו על תצורה כזו או אחרת של מילוי חובות מולו.
תופשים מציאות בצורה שאינה סבירה,
אלא כפוטנציאל התפתחות ערכי כלכלי,
מזהים את הערך והתועלת בהיותה,
משוכנעים בהתכנותה,
אוהבים ומגייסים את מי שיעזור לברוא אותה
ויתמוך בה.
בהערכת סיטואציה, כהתנייה הם בודקים אותה ערכית,
בשונה מאחרים שמעריכים את השווי העכשווי של נשוא בדיקתם,
הם משערכים את גובה התקרה שהשינוי שיטמיעו עשוי להביא. זוהי אופטימיות היזמים.
כך, מספיק שפעולה יזמית אחת תצליח, היא תממן נפילות שבאו לפניה, ואולי אחריה.
לכן בצד אפשרות להצלחות גדולות, הסבירות לנפילות גדולה, שכן:
האופטימיות שלהם נסוגה כשמדובר בכספם האישי.
הם על פי רוב, מנסים להשקיע כסף של מישהו אחר, תצורת העבודה שלהם משתנה לעומת כספם.
רגישים פיזיולוגית, קשוב ביותר לפיזיולוגיה שלהם, מדברים עליה, דואגים לסיפוקה;
חם/ קר להם, רעבים, צמאים, פיפי קאקי, לא נעים.
החצנת הרגישות, או לפחות היעדר הצנעתו, רמת הטיפול שלהם בצרכים ורצונות היא מיידית ובריבוי תשומות. שלהם ושל סביבתם, יעצרו התנהלות סביבתית בשל צורך שהתעורר להם.
התשומות הנתבעות יכולות להיות לטיפול בצרכים הפיזיולוגיים או המנטליים.
גיוס סביבתם לטפל בצורך המתעורר, בתפישתם כחלק מאינטרס הכלל.
בהליך רציונליזציה יסברו שלסביבתם יש עניין אישי לטפל בספחנות זו.
חלק מתפישה זו מקורה בעובדה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
ההתבוננות בפריזמה שהיקום נועד לשרת את צרכיהם האישיים והעסקיים.
חרוצים- אין גבול לתשומות שמוכנים להשקיע ב-מה שמקדם את חזונם.
טוטאליות הכניסה למשהו בהאצה דרמטית הסופחת את כל האנרגיה,
והיכולת להתנתק ממנו ולא לחשוב עליו יותר כשאיבד את ערכו. וחוזר חלילה.
נכון להתייחסותם לעסקים וגם לאנשים.
ביצועיזם חתירה לתוצאה. בריבוי ממדים ובמיעוט חסמים ומעכבים.
חרטות זה ציפיציפיאדה של חלשלולשים, בזבוז תשומות לאחור, במקום להתמקד בעתיד.
לא יבזבזו תשומות על צער פעולות עבר.
יצטערו על הזדמנויות שלא מיצו.
אין חשש משימוש בכוח אקססיבי מבחינת גיוס העוצמה, השימוש בה, או ההתמודדות עם ההשלכות של לאחר הפעלתו והנזקים שנגרמו.
–הם צורכים מסביבתם, בהיסח דעת על ציר אמיתי למדומה, תשומות שבאופן טבעי אחרים לא צורכים.
כשמתגוננים מפני המטלות הקטנות שהם מטילים על סביבתם, הם מופתעים שביצוע המטלות הוא לא חלק מרצון המבצע, הם יכולים לתמוהה מעצם העניין, או אפילו להיעלב.
על משקל של כל הסכמת פשרה עכשווית היא פתיח לסיפוח הבאה, כי זו מובנת מאליה, מכניסה את מי מסביבתם שחש לא בנוח מהתנהלות מגייסת זו להתגוננות.
צפיתי באברהם דשא פשנל אומר בטלוויזיה ש"לחשוב לוקח הרבה זמן, לעשות לא לוקח כלום."
הזיכרון לא כולל זיכרון אישי לאנשים, שכן בדרך כלל אנשים הם תשומות למימוש היוזמה.
הזיכרון הוא ליכולת ותגובתיות ביחס ליוזמתם.
לכן כשיחסים אישיים עולים על ציר התנתקות, רכיב היעדר הזיכרון יופעל בעת שהזיכרון התשומתי יסמן שהפרסונה עשוייה לסייע במימוש החזון.
כלומר אין תפישת יחסים פרסונלית על ציר זמן.
מנהיגים, מקובלים חברתית, כריזמטיים, מגייסים לחזונם, אופטימיים, מתארים מציאות כחלק מתחזוק רגשי, מניה דפרסיביים בתדר ובאמפליטודה גבוהים.
דינמיות מחשבתית שאינה מחוייבת להחלטה קודמת, וודאי לא לשיקולים קודמים או לאידיאולוגיה אלא למיקסום רווח.
נמצאים בתמונה הרחבה, לא יורדים לפרטים, מישהו מטעמם, בן אמונם, יטפל בכך.
וכמאמר ידידי הצעיר: נזהרים מהכל ולא חוששים מדבר.
איך אותגר שמעֶרל מהשטעייטל לשמור על מסורת, מצווה כלשהי, ותוגמל על תלאותיו.
מסורת*
חזרה על סט פעולות מסויימות,
מנותקות סיבתית, מהפרקטיקה המקורית לעשייתן –
אם יש צידוק פרקטי, זו רוטינה, לא מסורת –
קשורות תודעתית
להסמלת רעיון פרקטי,
ערכית נשגב,
שמייחד קולקטיב
איתו מקיימי המסורת מזדהים,
אליו מקיימי המסורת מתייחסים,
רווים ערך תודעתי מההשתייכות. להמשיך לקרוא מסורת
על פניו, לא צפוי להיות הבדל תבוני בין שמרנות לליברליזם.
עם זאת, פתיחות, השכלה, מחשבה מחדשת תפישות עולם- אינהרנטית, פחותה בשמרנות.
השמרנות במהותה עוסקת ב'הוכחת נכונות הקיים', פשטנית, אמונית, מתואם למחשבה בסיסית, ניתנת ביתר קלות להכלה. להמשיך לקרוא התנשאות ליברלים
למצוא צידוקים לשימור הקיים זה אולי
מעשי, חסכני, מתגמל, נוח, מתבקש, בטוח, נוח, נפוץ, מתבקש.אבל משעמם.
יש לנו כלים רציונליים, להכווין נטייה לעטוף אותה במלל ולקרוא לכך אידיאולוגיה.
כשמקבלים אידיאולוגיות אחרים, זו התכנסות אידיאולוגית.
מתישהו ב-1998 לראשונה, בני נשאר לצפות בסרט יום ששי, אחרי החדשות.
אקשן ופיצוצים, חרא של סרט.
בסיום, שאלתי "תגיד תגיד בני, מה הבנת מהסרט?"
"אתה שואל מה מוסר ההשכל?"
"כן" עניתי, "שאין מוסר ולא השכל."
את אהרון ארד פגשתי אצל ידידי הנערץ. דמות מוכרת לעכברי המוספים הכלכליים. מליונים עברו תחת ידיו. בישראל ובחו"ל. כולם היו שותפיו. חלש על מיליארדים, בעליהם של מליונים, בעלן של אחדות, ספח פרסום, צרכן מותגים ידועים.
דברתי עם מכר. פרקטו-קונקרטי. קפוץ. חזק. שמרן רפובליקן.
אמרתי לו בהקשר השיח,
"שביושר אינטלקטואלי- משאב בנדירות, לא כי יש בו מחסור, אלא כי אין לו ביקוש… ככה, ככה וככה."
בהמשך, באופייניות, הצעתי לו, שבמזגן, באופליין, יפצ'פץ' בינו לבין עצמו את ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי, ובעיקר את המבחין, הקו המפריד ביניהם.
"דון על זה עם אשתך" הצעתי, לגיחוכו.
לאחר שנפרדנו, אני, חרחרן ריב מגון וחילופי שבבי תוכן, מתמסר עם אשתו עורכת הדין- מהצד התעסוקתי פרקטי של הפרופסיה, שואל אותה אם אפשר לעשות שימוש בסגולותיה האינטר-פרופסיונאליות.
היא משיבה בהיסוס.
שואל אותה האם המושגים יושר ויושר אינטלקטואלי נהירים לה.
עונה ש… יושר נהיר. יושר אינטלקטואלי איננה מכירה מושג זה, שמגיע בצמד מילים אלה, לא נתקלתי בו בחיי היומיום- ״כמושג״. על אף שניתן להסבירו בצורה הגיונית כלשהי!
21:15, Apr 6 –:
כפי שציינתי את המושג יושר קל מאוד לפרש. את המושג יושר אינטלקטואלי, קשה יותר שכן אין הוא שגור בשפה היומית של האנשים, אלא בשפה המקצועית בין עורכי הדין.
אינני מבינה לאן אתה חותר ועל מה דנתם.
כשאני מקבלת שיעורי בית אני נוהגת לברר מה עלי לעשות מדויקות.
מאחר שאינני מבינה קשה לי לשתף פעולה עם שני אנשים משועממים….
21:18, Apr 6 –:
דבר נוסף שעלי להוסיף, הוא שנדירותו של היושר האינטלקטואלי, ימשיך להיות קיים על אף הביקוש הרב שיש לו, שכן קשה מאוד לצפות מאנשים להיות קשובים ואובייקטיביים, או לכל הפחות להודות בצדקת הצד השני.
21:19, Apr 6 – yair dickmann :
או.קי., מעניין.
21:25, Apr 6 –:
כפי שציינתי הביקוש הינו בכותלי ביהמ״ש בעיקר, נוכח העובדה שכפרט אתה פחות קשוב לצרכי אחרים, ועסוק לרוב אחר הצרכים הסובייקטיביים שלך.
21:26, Apr 6 –:
לדעתי הביקוש העיקרי בחיי היומיום הינו ליושר ופחות ליושר האינטלקטואלי.
21:27, Apr 6 –:
מקווה שדעתי עונה על צרכיך… וכאן אתה מתבקש להשתמש ביושר האינטלקטואלי שלך!
