קבלתי מאכל משחתי במרקם מחוספס, בלתי מזוהה.
יכול להיות שלא זיהיתי בשל,
החושך/ הטעם/ המסעדה הארגנטינאית/ בעיר קולומביאנית,
שזה חומוס?
ההצלחה של הרשתות החברתיות בעשור הראשון וחצי של האלף השלישי היא אחת ההצלחות הכי אם לא ה מאובחנות בתקופה זו, כשבראשן אחת, המאפילה על הצלחתן המטאורית של האחרות.
הצלחה פנומנלית זו נשענת על:
שאיפת אנשים, במיוחד בתקופה זו, לשלוט ולעצב תדמית נתפשת בכלל, בדגש על המדיה הממוסכת.
יתר השימושים הרבים של התועלות והצרכים המסופקים, נתלים על שאיפה בסיסית זו.
בשל רצון זה, נוצר היפוך מצבי, שבו רוב החברים ברשתות החברתיות אינם הלקוחות, שכן אינם משלמים.
החברים ברשתות הם המוצר, שכן אלה המשלמים עושים שימוש בידע הצבור עליהם.
חרא הערכות השפרצתי.
ההערכות המגדירות, האססמנטס שלי, סובלות (גם) מהבעיות הבאות
לחלקן, בעיקר לקלסיפיקציות של אחרים הסכימו.
גם הסכים מי שהאססמנט על עצמו נתפש בעיניו כחיובי.
אם לא- פחות יסכים.
כלומר אני מתיימר לתת תיאור והשומע מסכים שהתיאור אובייקטיבי אם בעקבות הגירוי השומע ייחס לעצמו ערך חיובי.
בין שלושת הדמויות- גייטס, ג'ובס, צוקרברג,
רואה את היררכיה – מבנה, מערך קדימויות, של מי השפיעה על האנושות כפי שנראית ב- 2007-2013.
בהתעלם הן מהאסוציאציות שכל דמות מעוררת, והן מהחיבה/ העדרה למוצריה, להמשיך לקרוא היררכיה השפעתית
על שוטה ושותים
במוסקבה, הכישור המרכזי לפקידת קבלה, פרונט-דסק, פרונט-פייס, הוא המראה. האנגלית משנית.
היסטורית, הפקידות הקודמות – מדהימות בכישור הנדרש. אחת גם הייתה איכשהו בסדר באנגלית.
השנייה פנתה לקריירת דוגמנות עיצוב שיער. להמשיך לקרוא מינורי בדיסקרימינציה
זהירות: חומרים מתישים. הקורא – על אחריותו, הכותב מתנער ונוער.
המלצה: במנות קטנות. על מסך מחשב. רצוי לא להיאבק – לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למתכון עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע. להמשיך לקרוא זדראסטוֻוייט
את הערב אני מתכוון לסגור בצפייה בגמר מונדיאל 2010, כמה ימים קודם הייתי בארבעה משחקים בשלבים מוקדמים.
הולך מביתי רבע שעה ל־ Real Mc’Coy, המאורה הצפונית, המשודרגת המטופחת יותר מהעמיתה החבויה בדופן המערבי של אחת מהאחיות של סטאלין – אחד משבעה בניינים יפהפיים שנבנו בהוראתו בסגנון האר-נובו. להראות לניו יורק, לעולם למי יש גדול יותר.
סוף? איזה סוף. כמה שבועות אחרי, בסנט פטרסבורג.
אם מוסקבה היא הווה, המרכז העסקי, הפעילות המעשית, התוססת, אדריכלות פרקטו־קונקרטית, פוסט-מודרנית, פסאודו-אסתטית, ישירה, יעני תל-אביב, אז סנקסט פטרסבורג היא היסטוריה, תרבות, ערש המהפכה האידאולוגית, המנומנמת, מפוארת אדריכלית, גותית, רוויית סמלים, אורנמנטים, משמעויות וסאבטקסטים, מוסדות השכלה; לכל אבן סיפור, לכל פינה הסבר, סיפור לכל הסבר פינה לכל אבן, פרשנות לכל פלוץ. הֶעבר. ירושלים. להמשיך לקרוא קאנייץ
עובר למסעדת 'סיקסטיז', שם ישבתי בחברת איריס, ברק, ידידי הנערץ דבוש, אורחים וגם לבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחוד המקום, בתפאורת סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו. להמשיך לקרוא איזויניצה
במדרחוב רואה הרבה אנשים, ועם זאת – לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה מה התכוון המעצב, ותהייה לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.
נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו – ובקיצור – במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מובחן.
יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.
אישית, אינני מותנה לערכים אסתטיים סלאביים. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, ועם זאת שונות מהאבחנה שהמראה הוא בעיקרו שילוב של טיפוח, הדיסציפלינה בשמירת הגוף, על מצע גנטי מסויים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כ'יפה', לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים ויטאליים החורגים מטעמי אסתטיקה.
הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידו הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיקה. בבאנליה, העקבים מוסיפים לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, העקב משנה לנואלת פרופורציה – תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה למטר תשעים, הופכת לכוסית־על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.
יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה.
כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, אינני מתעדכן ועובר למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון השתייתי שטותי, גם טי, הגנטי פרובינציאלי שלי.
יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי – היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים, חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. הם מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמתו לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש, ולא הסלמה של ישן. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקשורת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתוח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטר־דיסציפלינרית קוהרנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת–אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל ומרפקיה עוקבת לצלע ומתרחק. היא מתכופפת מעכלת את המכה, מזדקפת מכורכמת פנים, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש, לא בתכניו, לא בטיעוניו ולא בסגנונו.
צהריים. נוטל את המחשב הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט. להמשיך לקרוא קולטורה
יוצא מהחנייה כדי להגיע לקפה שממול בהמשך לשדרה הראשית נובי ארבאט, החוצה את הרינג. עובר את הכביש במנהרה תת-קרקעית. נראה לי, שהמוסקבאים האלו קיבלו את ההשראה לבניית עשרות מעברים קרקעיים כְּזו, ממנהרת ככר המושבות או אולי זו של ככר מגן דוד שבתל־אביב.
חסקל העיראקי. ביקר אותי באייטיז בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- "וואלה, זה כמו בשיינקין." להמשיך לקרוא פרסטרויקה
חוזר הבייתה מהרכבת בנחת. עושה דווארות. בסבנטיז בשכונת התקווה קראו לזה חראקות ובהגייה אשכנזית – חראקעס, על לארק סטודיבייקר לבן עם ראש כלב מתנדנד על מצע כבש המונח על הדשבורד. במעודכאן – במוסקבה, על Audi A6 שחורה, טובלת בנוזל אנטי-ריח מחליא. להמשיך לקרוא גלסנוסט
טקס הוא פעולה הממירה הווייה משמעותית של משתתפיו לרעיון אבסטרקטי, המסמל את ההווייה.
טקס נבדל מפעולה אחרת, שאיננה טקס, בכך שבטקס נעשית פעולה שתכליתה הוא סימול- הדלקת נר, נשיאת לפיד כדוגמה, אין לפעולות אלה תכלית מעשית משל עצמם. להמשיך לקרוא טקס – ויקיפדיה
מורן פותחת את הירחון הפנימחברתי, ורואה את החבר שלה מתועד בבריכה בפעילות נופש עובדים בקייץ, כשהוא מעורבב עם כחצי תריסר רוחצים ואיזה פליצה לידו. כלומר, בקרבתו. במרחק מגע.
"זאתי, מה עושה כל הזמן ליד אלירן?" שואלת מורן הידועה בתשוקתה להיות מוטבעת, כלומר- לטבעת, והמועמד, איך נאמר, מצידו, מפגין קרירות משהו, אולי אטימות, שלא לומר סרבנות נחושה.
להערכתי, אם אתחוב את פרדיקציאתי, זה זמני, הוא עוד לא יודע, אבל הוא הוכרע.
"לא שאני יודע מה קורה ביניהם, ובכלל מי זו, אבל, מה זו הקנאה הזו?" אני שואל.
"זה ככה ב-עדה" מעידה חברתה מיטל, שהיא בכלל מעדה אחרת.
"אני רואה כל הזמן שמסתובבות סביבו בחורות" מורן מבהירה את תפישתה על העובדה שחגות סביב אלירן בנות.
אלירן, איך לומר, שרמנטי, ומקפיד בהופעתו. ראיתי, איך נאמר, נאים ממנו.
מורן נראית טוב. נחושה. לא רהיטות, לא אינטלקט, יהיה גם מי שיאתגר את הקביעה לחכמה, אבל יש יכולות ומיומנויות שרידה פרקטיות.
"תגידי," אני מעיק "מה המשותף לכל מי שסביבו?" ומוסיף להקשות "ואולי בכלל נראה לך שהוא יותר שווה, כשכל מיני ציפורות ומלכות מזמזמות לידו"?
"לא יודעת" היא מבטלת את הפלסף בהינף יד, ומצמצת "אני אראה לזונה הזו מה זה." וטופחת להמחשת רצינותה על התמונה.
דודה סטלה מציינת שבתאריך המסוים ההוא, היורצאייט– יום השנה לסבא.
"את יודעת, דודה סטלה" אני משיב "אין לי יחס למאורעות כאלה. כזכור, לא ערכתי לוויה לאמי."
"כן" משיבה הדודה "גם אני מבקרת רק לעתים רחוקות בקברו של ראובן" בעלה שמת.
האם מי שפוקד אחת לשנה, דומה יותר לזה שלא מבקר כלל, או לזה שמבקר בתכיפות?
ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת בתחילת המאה ה- 20, אמר, שהוא "פטריוט אך לא לאומן" והסביר-
בעבר סברתי, שממד ההזדהות הלאומית תפחת ובעתיד כלשהו תיעלם. ייחסתי
עם הזמן פחות נחרץ שזו המגמה,
ועדיין מעריך, שבעתיד המגמה בלתי נמנעת.