סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות
הערכתי את הכנות (או את חוסר ההומור) – בדרך כלל אבחנות כְּאלה ניתנות על אחרים, לא וולונטרית על עצמנו.
הסידורים הם תעוקת כל טיול. מין בזבוז הזמן הזה שמונע מלראות ולחוות.
אז זהו שלא. הגם שלא ניחנתי בכישורים ארגוניים וביורוקרטים, עבורי במסע, הסידורים – הטרה כאילו, הם השוס – הנטו התכני.
למעשה, עבורי, הסידורים הם הממשק עם הסביבה, תקשורת חווייתית, אתגר של רצון–בעיה–פתרון. ואני בכלל לא אוהב מוזיאונים, כנסיות, ומקדשים.
[בתי, זוכרת? אל תבטחי ב-מי שאומר לך 'זה לא יכאב', ולא במי שמסביר רציונלית סנטימנט.]
כמה ממיודעיי מודים שטרום הטיול, הם הכי נהנים בחלק המתכנן; חוקרים, מחפשים מוצאים.
גם אני מאד נהנה לפני הטיול – בציפייה המענגת של הלפני.
בחרבטניקיותי אני ממש מצטיין בלא לתכנן; מחליט על מסע, קובע מתי, יעד, לעיתים מועד חזרה, גם אם לא במקרה זה, אולי איזה יעד מסויים שמראש מעניין אותי – צ'יאנג מאי כבמקרה זה – וזהו.
אני נוחת, מכריז 'איח בין דו', ויאללה זורם כמו משוחרר צבא פָּרום.
ועוד הופך את הבאג לפיצ'ר – אומר (לעצמי) שזו הדרך; כשרכשתי מערכת סטריאו של אודיופיל, חקרתי, האזנתי ורכשתי בחדרים אקוסטיים, קיבלתי החלטות מצויינות במקומות שגויים. האמת היא – לך לא כ'פת לי לשקר, לעצמי לא מוכן – לא מתכנן כי מצ'עמם, ואין לי יכולות התארגנות.
בגישה זו מזָמן לעצמי תקלות או תשלום יתר ועם זאת – קונה עניין.
את הבוקר ייעדתי לסידורים, מסרתי כביסה ויצאתי לחפש שכירה דו-גלגלית.
טרם נסגרתי על:
♠ מתי אצא? מחר, יום יומיים אחרי,
♣ האם רק ל- Pai? דרך של 147 קילומטר, ובה 80 עם 762 פיתולי דרך,
♥ או לכל Hong Son loop? סיבוב של 612 קילומטראת, כמה ימי רכיבה.
♦ ועל איזה גודל ותצורה של דו־גלגלי? דו־שימושי או כביש, 300 סמ"ק או לפחות 650.
תנועה במרחב אי־וודאות. מת על זה.
בדומה לספרון 12 המסלולים של הוארז, פרו, מהשמונימים, כולם עושים את מספר חמש – ינגנוקו–סנטה קרוז, (הלוחם המסוקס שהיה איתי עמד על כך, שבלילה באוהל, התייפחתי מקור. אני לא מכחיש ומודה, שכדי לא לצאת החוצה בגובה 5,924 השתנתי למימיה) נראה שהרוב המכריע שפונה לשם מסתפק בנסיעה לפאי.
ולא זו אף זו, המגיעים לפאי עושים זאת על קטנועים. 125(!).
ו-מה, סליחה בהיותי בומר אני כוסית צעירה מהבת שלי?
אז לא אופנוע גדול, אבל לא פחות מ- 250 סמ"ק.
סידרתי לי 4 סוכנויות שמצאתי באינטרנט לפי סדר הליכה, ובדרך נכנסתי לסוכנויות נקרות נוספות. קטנוע לא נראה לי.
סוכנות POP המתוקתקת, מתמחה באופנועים גדולים. התבייתתי על 300, התחלתי לפזול ל- 500, ואפילו ל- 650 שהוא סף כניסה סביר לי בתנאים רגילים. למדתי שהמחירים תואמים את העובדה שכל אופנוע מנוגב במטלית. זו כאילו מחווה ברוכה. חרבן מסיבות שכמוני מאויים מזה – לך דע על מידת הנוקשות שתודגם בהמשך. המרחב בסוכנות כמו בפרסומת של קפולסקי משנות ה-90, 'לבלות עם אנשים כמוך' – אירופאים שמנים מדושנים עם רקע ברכיבה. גליק קטן, אני די מאסתי בשכמותי. בכל מקרה, מצָאי האופנועים בביקורי לא תאם את התניותיי המוטרויות, אז החלטתי לבוא למחרת. רק שב-9, אולי המבחר המוצע יתאם.
שאלתי מה יש לו.
Yamaha XS1300, השיב.
למה כל כך גדול, שאלתי.
We are Americans, ענה לי Big is good, bigger is better, and too big is exactly what I need.
המשכתי לסוכנות השלישית ברשימה. בום. לא יודע להסביר, הווייב היה טוב. ושני 300 סמ"ק(ים) לבחור מביניהם. מבקש לעשות סיבוב על הדו־שימושי, משאיר דרכון יוצא. חוזר. מבקש על תצורת הכביש, חוזר, משקלל – סתאאם, בוחר – מחליט על הכביש. השעה 11. אולי אצא כבר היום?
אחרי נכנס אמריקאי, בוחן קטנוע הונדה 125. נוצר הקשר, עליז חמוד, אופנוען ומכונאי, בעלים של כמה דו־גלגליים, עמוק בעניין. הוא מתכנן לעשות את כל הסיבוב, מדבר במיילים, ב- $6 ליום הוא חושב שסקוטר יספיק.
סגרנו עם הסוכנות, ובינינו, שניפגש מחר ב- 9:00 בבוקר. על שני ה- 125ים.
נדמה לי שהיה איזה סרט פשוט על רכיבה על מכסחת דשא. בי נשבעתי, קבל עם ואינטרנט, אחרי שאגדל חוט שדרה אנסה לרכוב על מנוע של ווישר.
פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה
אהבתי את 1,2,3