המסע האחרון, תאילנד #14

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותָיי

פרק 11, מתממשק בשוק

פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

נ.ב.

י.פ. מתחרז עם ישמעאל פתחי, השכן מהקומה השלישית בחולון, נהנה מהורים אוהבים. אימו – א. מתחרז עם עדנה, כאימי, נהגו ‘להניח את הראש’ בצהריים. מדי כמה ימים י. היה נוקש על דלתנו בהבעה מיוסרת בהכריזו: “אני צריך קיבה” כהסבר למה העיר את אמי. כשהיה צריך לחרבן חשש להעיר את אימו כי אז אביו, ר. מתחרז עם אודי היה, כמנהג הימים והמקום, קורע את י. שלנו ממכות, על שהעיר את אימו.

אני בעידן ה’התארגנות’ –
‘זה יגמר לא טוב אם לא אערך להתרחשות מראש’,
וגם אם אערך לא בטוח שכן יגמר טוב.
זה שאני בעידן זה אומר שכדאי שאערך,
ולא אומר שאני נערך או נערך נכון.

יום חזרה לישראל עם טיסות, חניות והמתנות כדאי שיהיה מאורגן. ‘מאורגן’ זה אומר שלא תהיינה משימות פתע שלא ניתנות לדחייה, מצריכות פתרון מיידי. בעבר יכולתי לסמוך על כך שאדע לאלתר, שאינני צריך לדאוג לפיזיולוגיה, היה מעיק עד מיותר לי להשקיע בהערכויות מקדימות. כעת כדאי לתת את הדעת שלא אשכח אטעה או אחרבן משהו.

בעידן הפוליטיקלי קורקט בעייתי להשתמש במושג כוסית או פליצה.

ובמלים בוטות, שלא אצטרך צריך התארגנות כדי שלא ארגיש שת קוראי כוסית שאני צריך להיות אמור הסידורים הם תעוקת כל טיול. מין בזבוז הזמן הזה שמונע מלראות ולחוות.

אם מזכיר חירבון, מחצי תריסר הקוראים לא אכחד, שכוסית שכמותי, אוי לי ואבוי היום, מקסימום יומיים בשנה, בהם אני נתקע בחוץ צריך קיבה, ואינני יכול להתרחץ אחרי. לא ‘כפת לי להכניס אתכם לקרביים, אך כן לפרט יתר על המידה על הבירוקרטיות. רכשתי כניסה ללאונג’ בתחנת הביניים בבחריין. להתקלייח.

תנני תנני, הגעתי לבחריין. פניתי בביטחון של שועים ללאונג’, והתנפצתי עם ‘אינך מופיע במערכת.’ כמה ימינה־שמאלה־קדימה–־אחורה, כשהם נחשפים לאופיי התוקפני, מתנשא, תגרני, וצייקן, כשבמקביל פניתי ב- צ’ט Trip.com, מהם רכשתי את כרטיס הטיסה והכניסה, ושומרי הסף של הלאונג’ הפנו אותי ללאונג’ ממול. שם חזר הניגון עד שהראיתי לנטולת החן את ה- QR המאשר ש- Trip.com שלחו. זו הסתכלה בכרטיס הטיסה שלי ראתה שיש לי 7 שעות המתנה, הואילה במֵירעה להכניס אותי, והתריעה – “3 שעות, אם תשהה יותר אחייב אותך ב- $75.”

נכנסתי והתמקמתי בלאונג’. פניתי לחדר שגם מלך בחריין הולך ללא הפמליה. נתתי שם את מה שהייתי צריך. הם יחלקו את ההיסטוריה המקומית של לפנָי ואחרָי. אני אבחין בין הדוש בבחריין לבין המקלחות של תאילנד; זו המקלחת עם טמפרטורת מים וזרם כמו שלא חוויתי בחדשיים וחצי האחרונים בתאילנד. בדומה לתאילנד גם בבחריין הרצפה לא הייתה בזווית כזו שאפשרה למים להתנקז. מה יש להם אלה עם, כלומר בלי, רצפות ישרות?

ב- 2002 אחרי sep 11 ביקרתי בהולנד בחזרה מארה”ב. עוד לא מסגרו על עצמם עם פרוצדורות הביטחון. ההולנדים אמרו לכמה נוסעים שזו הפעם האחרונה שהם מוותרים להם על בדיקות מקיפות. לאות תודה המחבלים בפוטנציה דחו את הפיגוע למועד אחר של בדיקה?

נקי ורדרד ורך כתינוק פניתי למחשב, והלכתי, איך אומרים, ‘להתקין ארוחה’? אחלה אוכל, אפילו החומוס טוב. שם לב שמעט קהל מחולק למערביים לבנים, הודים וכמו שהאמריקאים אומרים גברים ‘לובשי שמלות’.

אחרי שלוש שעות פניתי מיוזמתי לשומרת הסף האחרת וביקשתי להשאר עוד קצת. הבטחתי שלא אצרוך מהפרודוקטים של האוכל השתיה, והבנתי שלא זה העניין, אלא עצם השהייה. האחרת אישרה בחיוך ‘בתנאי ש’רק הפעם’ התרתה. Sure, רק הפעם, הבטחתי.

המשרתים את הגישעפט הם זרים שחורים ואסיאתים נשים וגברים, במשרות הניהול ערבים, אין לי את הדקות להבחין האם מקומיים או זרים. אחד העובדים שחור שמן הלך עם מגש בגובה הכתף, ושני בקבוקי מים ריקים נשמטו לו, בשכל המשיך ללכת כדי לאסוף את הנשורת מאוחר יותר. קמתי ממקומי הרמתי את שני הבקבוקים והבאתי לו למקום בו פרק את המגש ושבתי למקומי.

בא והודה מעבר למידה הבירה. שאלתי מאיפה – מאוגנדה, 6 שנים, חי עם עוד שלושה בדירת שני חדרים. כם=ן מתייחסים אליו יפה, יומיים משמרת בוקר, יומיים צהריים, יומיים לילה, יומיים חופש. אחת לשנה חודש בארצו. חוסך ושולח להוריו ולאשתו לבתו בת ה- 8 ובנו בן החמש. ואני חופר ונכנס – כמו שאומר ידידי הנבונץ – ציפורן חודרנית. ו-לא הוא לא מתכוון להביא את משפחתו לכאן, ןלא הוא לא מתכוון להגיע לאירופה או לארה”ב עחי אינו סומך על הסוכנים שיקחו לו $3,000 ואין לו את הבטחון, ו-$300 להגיע לכאן הוא יכול, ובתקופת הקורונה לקחו לו חצי מהכסף, ומצב טוב יותר משל אחרים שלהם לא שלמו כלל, שיכלו להביא אותו לשם, ובעצם הוא חוסך לחיים, בריאות וחינוך שכן הממשלה באוגנדה לא מספקת שירותים אלה והוא צריך לעבוד כדי להשיג אותם. דיבור על המטא. ואז אני שואל את השאלה שהתשובה לה הוא הפוסט: איך אתה מרגיש עם העובדה שב-שש שנים האחרונות היית עם אישתך 6 חודשים, עם בתך 6 חודשים ובנו 5 חודשים. איך מרגיש עם החלק שהוא נול בגידולם.

במושג ‘עבדות מודרנית’ לא נקטתי.

והוא מסביר לי בנחרצות של מי שכבר ניסח את התשובה לפחות לעצמו – אשתי יודעת שאני עובד קשה. תפקידה להעביר את אהבתי לילדים באמצעותה להיות הממשק שלי לילדים. בעט לי בסרעפת. “אתן לך להמשיך לעבוד.” נפרדנו.

לא תיקנתי שאינני עובד.

וישר.


Share

One thought on “המסע האחרון, תאילנד #14”

הערות? אשמח לתגובתך

Share