בקצת – אני מתמלל את עצמי לדעת. בהרחבה: https://dickmann.co.il/main
קטגוריה: תשומות מנטליות
חיווי אופטימלי לגירוי חיצוני של סובייקט המשקלל תמהיל של פיזיולוגיה, אינסטינקטים מוטמעי תודעה, על פי סט ערכים תרבותיים, תקשורתיים, סוציולוגיים, ובקרה רציונלית דינמית.
איך משכנעים פרד שדה,
שפירה מתפוחי אדמה
שהושקו על ידי בתולות איטרות יד ימין,
שנמעכו בכפות זהב,
נמהלו עם חמאת פרות מאזינות למוזיקה קלאסית,
תובלו בתבליני מדגסקר
טוב יותייר מחציר?
האם ניתן לשכנע?
עיקשות היא איכות בילט-אין של שיקול הדעת;
היצמדות לפרדיגמה מקדמית, שהניסיון מראה ששירתה חיובית את בעליה,
נתיב התקדמות בתרשים זרימת ההחלטה.
היא מקור יניקת ההשראה ההתנהלותית.
האם הצבע הדומה, יעשה את זה?
האם יש סיכוי, שאם יטעם את המחית,
יהיה לו טעים בכלל?
ותודה לבור המתוק,
על ההשראה,
מתעקייש לאהוב אותו כמו שהוא.
האם אנשים עם עומק רגשי, עם תודעה רחבה, רגישים,
במצבי אי-נוחות,
טועים,
במימוש נטייתם להקצות את משאבי משאבי הניהול המוגבלים
לתחזוק הפיזיולוגיה האישית,
מחשש, 'מה יקרה אם לא',
ובעצם לא מנהלים עצמם רגשית?
לכל אחד יש עניין בסדר. רב, מועט, חיובי שלילי.
להרף המחשבה, ניתן להניח שכל אחד מעדיף את היות הסדר על היעדרו, ולא כן הוא.
ישנה מין 'טביעת סדר' המאפיינת את כמיהתו, רתיעתו, צרכיו, התניותיו, רתיעותיו, מאופן תפישת אינדיבידואל את מגוון הגירויים המונחים לפניו במרחב.
בכלל זה כמובן, לתשומות שהוא מקצה ליצירתו, לשימורו, או החשש מהפרתו.
את אלה שמעדיפים את הבהירות המוחלטת, שלא יכולים לשאת את הידיעה על היררכיה לא ברורה או מבנה שסידורו בלתי נהיר, וכן את אלה שמעדיפים את האפרוריות הבלתי מאבחנת שמאפשרת להם תנועה נוחה יותר בסדר רופף.
ראיתי את מי שתובע סדר, ונהנה מהילת 'מסודר', כשבעצם הוא מחצין את חוסר יכולתו-
בנאלי ומתבקש ככל שיהא, אין בניסיון האבחנה 'טוב' – 'לא טוב', ולא 'צודק' – 'לא צודק' בין שמרנות לבין חופשנות.
בעוד שמהות 'ימין' נותרת בשמרנות של אידיאות מאובחנות דתיות, לאומיות וכלכלת שוק חופשי- רעיונות ראשוניים,
'שמאל' מקושר לאוסף פרטים עם קשרים וזיקה הדוקים- חברה.
ביישום רעיונות חברתיים יש ריבוי מבנים מדיניים, הטרוגניות רעיונית שבו זמנית תמכו בסוציאליזם ובקומוניזם, כשלעתים, מידת הליברליות הייתה פחותה ממשטרים ימניים רפובליקניים שמרנים מובהקים.
שמרנות מתמקדת בצמצום לרעיונות קיימים והפשטתם,
ליברליות מתבדרת בריבוי רעיונות שחלקם מורכבים ונוגדים לעתים בתפישת החופשנות.
שמרנות נבדלת בין מיישמיה לפי האדיקות-
מידת הקרבה לרעיון הראשוני,
מידת הסובלנות לגילויי הפרתו.
מידת האנרגיה המוקצית לשימורו.
ליברליות פרוגרסיבית בחתירתה לפלורליזם רעיוני, עשויה להתבדר, לאבד קשר לגרעין רעיוני, נטולת הקשר, ומטפלת בטעם אישי של פרסונה או מיעוט.
מיעוט, מטבעו, חלש. מי שמגן עליו צריך להיות חזק, ליברל, שלא בא ממנו, והאינטרס שלו להגן על המיעוט הוא אבסטרקטי- לא בשל היותו מיעט הנהנה מהזכות אלא מאבסטרקטיות של התגמול בלאפשר למיעוט זכות. כלומר, מראש, ליברליות מחפשת את תמיכת מי שנהנה מהיותה מהמעלה השנייה לא הישירה.
הקו המפריד, התיחום, החלוקה בין שמרנות לליברליות היא מאובחנת אך לא מוחלטת.
'התנגשויות סותרות חלוקה' ביניהן הן תוצר של
טעמים אישיים שונים,
טעמים אישיים משתנים,
התאמות לסולם ערכים אישי שונה,
השפעות של דמויות מפתח על הנשאל,
התאמה למצבים סוציאליים,
ו-קידום ומיקסום טובין אישי.
שמרנות אמונית נוטה לשימוש בטקסים וסמלים.
יש להבחין בין טקסים לבין רוטינה.
בטקס יש מרכיב הפוך מ'חיפצון' בו נוטלים אובייקט, ובאמצעות הסמלה עושים לו טרנספורמציה- מייחסים לו ערך ומשמעות אחרת- הסרת, עורלה, שבירת כוס, דגל, ששה נרות, וכד'.
'ייצוג', בשונה מהסמלה, מנטרל מרכיב אמונתי מיסטי.
בשמרנות יש ציפייה להיתפש כ'ערכיים' – שכן יש בה
מטפלים בצביון מאישי על מצע של קהילה,
השתה בהסכמה של מגבלות מוסריות על הנטייה האנושית לקידום אינטרסנטי בלתי מבוקר.
ככאלה, שמרנים לעתים, תופשים עצמם כערכיים יותר, שכן סרים למרות אינסטנציות גבוהות יותר מאשר אשם או גופי אכיפת חוק, אלא גם של כוחות עליונים מוסריים.
שמרנים, לעתים קרובות, מתוסכלים שלא מקבלים את הכבוד וההערכה ש'מגיעים' להם לתפישתם, אך לא מקבלים אותם, רגשי נחיתות מול מי שמזלזל באימוץ רעיונות מטפיזיים, פשוטים ומפשטים.
מחקר חדש מעלה כי אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות אין־סופיות מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל לא מבצעים משימות חשובות
מאט ריכטל, ניו יורק טיימס
21.07.2014
מאז המצאת הדד־ליין זוכים דחיינים – אנשים המעדיפים לעשות מחר את מה שאפשר לבצע היום – לגינוי קולקטיבי מצד החברה. אך מחקר שהתפרסם באחרונה ועוסק ב"מקדימנים" – אנשים שמסיימים את משימותיהם מוקדם מכפי שנחוץ – מעורר שאלות באשר ליעילות שבביצוע מיידי של משימות.
"רבים מעדיפים להקדים ולבצע מטלות", קובע המאמר, שפורסם בגיליון חודש מאי של כתב העת Psychological Science. אנשים הלוקים בתופעה מזדרזים לענות על מיילים חסרי חשיבות ולשלם חשבונות הרבה לפני מועדם. "זו התנהגות לא רציונלית", מציינים כותבי המאמר, אבל לטענתם היא מעידה על השיטות שאנשים נוקטים כדי לא להרגיש שהם מוצפים במטלות.
במאמר מפורט ניסוי שנערך באוניברסיטת פנסילבניה אשר בדק את הדרך שבה אנשים מקבלים החלטות הקשורות למאמץ גופני. הנבדקים שהשתתפו בניסוי התבקשו לשאת דלי פלסטיק לאורך סמטה, כאשר עליהם להחליט אם ברצונם ליטול לידיהם את הדלי בתחילת הסמטה ולשאתו עד לסופה, או ליטול לידיהם דלי אחר שהונח סמוך לסוף הסמטה, לצעוד כמה מטרים ולהניח אותו.
הארנב הלבן מ"אליס בארץ הפלאות". תמיד מאחר. צילום: ג'טי אימג'ס
החוקרים הניחו שרוב הנבדקים יבחרו בדלי שאותו יידרשו לשאת את המרחק הקצר ביותר. ואולם, מרבית הנבדקים נטלו לידיהם את הדלי הקרוב ביותר אליהם, מה שחייב אותם לשאת אותו מרחק גדול יותר מהנחוץ. במלים אחרות, הם בחרו לעשות מאמץ גדול יותר – מבלי להפיק כל תועלת מכך. "לא הבנו מה קורה", אמר ראש צוות המחקר, המרצה לפסיכולוגיה דיוויד רוזנבאום, "חששנו שאולי טעינו בהנחיות".
כדי לאשש את ממצאי הניסוי ולהיטיב להבין את ההתנהגות המוזרה, המנוגדת להיגיון לכאורה, ביצעו החוקרים עוד שמונה ניסויים שבחלקם מולאו הדליים במטבעות. להפתעתם, על אף כובדם של הדליים, גם הפעם העדיפו הנבדקים ליטול את הדלי הקרוב אליהם ביותר ולסחוב אותו לאורך הסמטה – תוך מאמץ מיותר.
ההשערה שאליה הגיעו החוקרים בניסויים השונים היא שבני האדם מעדיפים להשקיע מאמץ פיזי משמעותי כדי להימנע ממעמסה נפשית ומחשבתית. ד"ר רוזנבאום ציין במיוחד את המאמץ שאנשים משקיעים בניסיון להימנע מלהעמיס על "זיכרון העבודה". זיכרון העבודה הוא יכולת מנטלית חיונית אך מוגבלת, המשמשת בני אדם לביצוע מטלות מיידיות. הנבדקים שהקדימו ליטול לידיהם את הדלי נמנעו מהצורך לזכור לעשות זאת בהמשך. בכך הם פינו את מוחותיהם כדי שיוכלו להתמקד במטלות אחרות.
המחקר עוזר להבין בין היתר את סוד קסמם של יועצים וקואצ'רים, המעודדים אנשים לרוקן את תיבות המייל שלהם ולסיים לבצע כל מטלה ברגע שהיא צצה, טריוויאלית ככל שתהיה.
לביצוע מיידי של מטלות יש חסרונות בולטים אשר באים לידי ביטוי במיוחד בעידן הדיגיטלי, כך סבור אלן קסטל, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה. טלפונים סלולריים, מחשבים ומכשירים דומים מאפשרים לבעליהם לבצע זרם מטלות בלתי פוסק, וקשה להתעלם מהם בגלל הדחף רב העוצמה להשלים את ביצוע המטלות מיד.
"יש פיתוי תמידי לענות מיד לאי־מיילים ולשיחות טלפון", אומר קסטל. לדבריו, "אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות ברשימות אין־סופיות אכן מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל הם לא מבצעים את המשימות החשובות". לפי המחקר מאוניברסיטת פנסילבניה, ברור כי המאמץ המושקע בביצוע מיידי של "מטלות קטנות" עלול לגרום לבזבוז זמן יקר וכוחות לא מבוטלים.
אישית
אני נמנה על אלה.
רואה בכך סוג של עצלות מבורכת.
כלומר, כשהזמן הכי זול עושה את המטלה, וזאת כדי
להתפנות לסתלבט, לתחיבת האצבע לישבן,
להימנע ממצב שיש מטלה, ופתאום מטלה עליונה עליה היררכית תצטוץ, ואז המטלה לא תיעשה,
ואם להודות על האמת, ביושר אינטלקטואלי- מניח שזה מבנה אישיותי ולא באמת התנהלות רציונלית מבחירה.
מסכים
עם המאמר שאכן, לעתים מילוי המטלה התבררה כמיותרת, לעתים כיקרה.
לא מסכים
שההתנהלות הזו לא הצדיקה את עצמה, נראה לי שעזרה לשמור על ניקיון תודעתי ובסך הכל יותר זול מהאלטרנטיבה.
לא ברור לי מאיזה רציונל או מקור נגזרה המסקנה-
אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות אין־סופיות מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל לא מבצעים משימות חשובות
כך שלא מסכים עם זה.
תוספת
ועם זאת, כאמור, לא בטוח שמישהו בחר לעבוד כך או להיות דחיין. נראה לי כהתנייה אישיותית.