חיווי אופטימלי לגירוי חיצוני של סובייקט המשקלל תמהיל של פיזיולוגיה, אינסטינקטים מוטמעי תודעה, על פי סט ערכים תרבותיים, תקשורתיים, סוציולוגיים, ובקרה רציונלית דינמית.
על מה מצטערים יותר,
לא בחרנו, להיות כאלה או אחרים.
כל אחד מוצא צידוקים להעדפתו.
במקרה הראשון, הרציונליזציה תתמוך.
במקרה השני- הצורך ברציונליזציה מתבקש, אך האפקטיביות שלו פחותה, שכן אונטולוגית נעשה שינוי- יש נזק ממשי בגובה ההשקעה.
אני, כרוב האנשים הקטנים, חסרי המעוף, נטולי האמונה ושונאי הסיכון, המצטערים על תשומות ממשיות שירדו לטמיון יותר מאשר על פוטנציאל רווח לא ממומש.
היכולת ליהנות ממגוון הרכבים סוציולוגיים, בריבוי מצבים. וליהנות מכך.
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
או בורות הנחרצים.
בנטילת הלוואה יש מרכיב בילט-אין אינהרנטי לטנטי אצל הלווה, של 'אולי יופיע מן האָיִן פטור מההחזר'.
אנשים (גם) נבדלים האחד מהאחר ביכולתם לחיות בחוב.
הכל יעידו שאינם רוצים חובות, ובה בעת (גם) לוקחים משכנתאות.
אני מניח שרוב מי שלווה, גם רצה וגם צפה שתהיה לו האפשרות להחזיר את הלוואתו. להמשיך לקרוא הלוואה
ניצור עיגול. (השטח המוקף במעגל.)
נחתוך אותו לארבעה פלחים.
כל משולש פיצה מבטא נטייה מחשבתית, ל:
מחשבה נשית נבדלת מגברית בכך שמצפה למצוא יותר
האם התזה העולה כאן תשלל על ידי
האם
ידידי הנערץ, עתיר הנשים והיחסים עורג למערכת היחסים הבאה.
"את אשתי הבאה" הוא מנסח "הייתי רוצה לעשות במטבח" והוסיף כתכונת מפתח על מי שבוחן כרגע- "היא יודעת להביא לי כוס מים מיוזמתה." להמשיך לקרוא מונוגמיה. סדרתית
באייטיז, M חשף אותי לקונספט שותפות:
שותפות שווה.
כלומר אין שותפות עסקית אם אין שיוויון מלא.
שניים וחצי עשורים אחרי, את הרעיון של בעלות משותפת על נכס פאן:
האחריות על נזק איננה 'אצל מי קרה' או 'מי התרשל'.
אם אין אמון כולל שהתקלה אינה התרשלות – אין שותפות.
אמצתי בהערכה.
בצמאונינו לחיזוקים,
באיזו קלות אנחנו צורכים חיוויים ורבליים מעודדים
כתחליף לחיוויים אונטולוגיים מתבקשים.
ייתכן שבראיונות עבודה אנחנו מתייחסים לְמה שאיננו יודעים או מיומנים בהם
כברי לימוד בקלות,
ולא כך למיומנויות שאנחנו כן שולטים בהן?
הרי אלה שאנחנו שולטים בהן קלות לנו יותר, לא?
"בעבודה אני כזה,
בבית- אחרת לגמרי."
יכול להיות שיש לנו שתי או יותר מערכות הפעלה?
מסופקני.
וזה מאד יקר להיות עני.
(גם) בגלל היוקר קשה להיחלץ מהמצב.
בטווח הרחוק מרחיק את השפע ומחריף את הבעיה- מצב ממכר שבו קונים ביוקר את המשככים התודעתיים לזמן הקצר.
אמירה בעייתית ככל שתהא – במקרים מסוימים עוני נראה כמחלה.
כלומר, מתבקש לחשוב שזהו מצב כלכלי,
ונכון, ישנן נסיבות, מאורעות וכישורים.
עם זאת, צפייה במתקשים כלכלית, אלה שחווים עוני, מי שהמחסור צרב את תודעתו, מחוה,
ששינוי כלכלי משמעותי, ממעט להביא מזור לתחושת המחסור.
בדרך כלל, צריכה המאפיינת מצב כלכלי בחסר אמורה לתת מענה לצורך מיידי במחסור המנטלי.
כשהתנהגות שהחלה כבחירה
מורדת לרמת 'צורך',
שהיעדרו משפיע על קיום נינוח,
שלא לומר 'השרדות קיומית'.
שמעתי עדויות "התמכרתי״, וצידוק "זה אנושי״ וכאלה.
ראבאק, כשהתנהגות היא התמכרות, מעצם היותה כזו – כדאי לחתוך אותה.
למה? מפני שזו הסכמה עם בחירה ששוללת בחירה.
מכירים את מי שמְתָקשרים כאילו הם טרמינל של תוכנית מחשב?
מנפקים חיוויים כמה בני שיחם קרובים אל מערכת ההפעלה והזיכרון שלהם.
אוהד קבוצת ספורט מזדהה בעיקר עם האוהדים העמיתים.
הקבוצה היא הפלטפורמה להשתכשכות הסוציולוגית.
בין היתר, אנשים נבדלים האחד מהשני בסט הערכים המנחה אותם.
העניין הוא, שאנחנו בוחנים אחרים באמצעות סט הערכים האישי שלנו.
מים אכן זורמים למקום הנמוך.
השאלה היא, האם בתפישתנו את המציאות, אנחנו מזהים נכונה את נתיב התקדמותם.
"שחקנים הם אנשים שהוריהם לא אהבו אותם; היו צריכים לייצר דרמות כדי לספוח תשומת לב."
