"Cafe por favor", מבקש מהמלצרית בארוחת הבוקר במלון.
"עם חלב קר?" היא שואלת, מוודאה, בפורטוגזית, בהיכרותה עם גחמותיי.
"אאו" מתחיל ועוצר, שכן אין לי את המלה ל'לקחת' חלב קר.
איך אומרים 'לוקח'? שואל את הגברת המxימה שאתי.
"תלוי לקחת מה, יש הרבה אפשרויות" עונה.
"טוב", התייאשתי, פניתי למלצרית "לוקייח" בעברית "פְרִיו לֵייט".
אז זהו, שאני גדול כבר לא אהיה –
כולה באתי ליהנות פה, בקטנה, לקצרה, שתיכף נגמרת.
מאז שעמדתי על דעתי, משתעשע בלשחק במחוזות התוכן ופאן,
מתייפח, מציק, ומזיק אם אין לי אותם.
עדות עצמית – 'אני רק מעשיוּת', מלשון פרקטיקליטי, אין מקום ותשומות לסיפורציות.
אמירה מצערת, אותי, פעמיים;
אני מכיר אשמאי חולוני, חילוני, חולני, חולמני, חלמאי, חלמוני, שגורס ש–
פרקטיקה זה לעניים.
מחסור מנטלי.
עוני מצבי יכול להישען על מציאות יחסית שמשפיעה על מצב תודעתי.
בהינתן התממשות חזון ארוך טווח, מימוש א קליינע פויטעקע אפשרי.
מה מכיל הפויטאקע?
למי?
?Ta bom
י(וס)איר דיקמ(ריא)ן
רדפן סיפורים מצ'עממים
לא לפרנסתי,
למחייתי!
עדן המxימה, משתחררת יום א'?
נכון מאוד 🙂
איך מרגישה? כמה שמחה שזה נגמר? מה תחושת המיצוי – למה לא נגמר קודם?!
ממממ אני דווקא מרגישה שהשחרור בא בעיתוי טוב..
מצד אחד אני מרגישה שהגעתי לשיא שלי מבחינה מקצועית ופיקודית, מצד שני יש עוד קצת טעם של עוד… אבל כמובן שגם שמחה להשתחרר ולהמשיך ליעד הבא 🙂
ומהו? להמשיך לקרוא אחד מונבלאן לדוקטור עדן שקורי, בבקשה
אתמול אמרתי לבן של חבר,
שאביו,
לו, לאב, אני מייחס יותייר יכולת ממה שהוא מייחס לעצמו,
בפועל,
המיר את קבוצת הייחוס הסוציולוגי
בקבוצת השיוך.
והיה ונגזר עליך להתפש על ידי סביבתך כ
והייתה לך האפשרות לבחור,
מה 'נורא' יותר,
איך מעדיף פחות להתפש?
אשמח למענה
אישה.
מוסף הארץ, ליברמן – נייט, הילו גלזר 30/1/2015
מה ז'תומרת?
נורא אוהבת? להשוויץ בספרי דוסטוייבסקי?
קשירת ה'אבל' לרתיעת סביבתך מעקבי הזהב הגבוהים?
התמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית?
האם מבחין בכמיהת הרצון לאישור, אי-נוחות הרתיעה?
כשבת אחותי הקטנה ביקרה בניו יורק, היא דווחה שברכבת התחתית הפסיקה לפחד ממנה.
להמשיך לקרוא דימוי עצמי א־סימטרי
הפער, החור השחור, במרחב האישיותי המשולש של שלושת הקודקודים:
מוציא ממני, תגובתית, בעיקר ורבלית, רשעות, שלעתים ברמה שמביכה את עצמי.
להמשיך לקרוא משולש בום טרח בוינג
מחשבה שמרנית, אמונית לאומנית, מתאפיינת גם בהגנה מפני מצב יותר גרוע.
ישנו חשש, אינהרנטי לתצורת המחשבה עם התניה אישית ביצועית,
שתלויה במידת קדושת הערך שעל הפרק לשמרן,
ובמידת הגבולות והמעצורים האישיותיים המאפיינים.
בעל מחשבה שמרנית במצב היותו מאוים,
בהקשרים דתיים ולאומיים שגולשים להיבטי חיים אחרים,
בתפישה השמרנית קיימת אמונה, שכדי להגיע להקלת הגאולה המשחררת,
יש לעבור מ
מניח שביהדות ובנצרות יש לכך שם, שאינני יודע מהו.
כך, ההמתנה במצב אי-נוחות, כהתנייה, יש שאיפה להאיץ את התהליך כדי לסיים את מה שהכרחי, שממילא יגיע, לכן, יש, כדאי להאיצו, במכוון, יזום, כדי לשלוט בו.
ביטוי קונקרטי לכך, הוא ייחול של מי מהאנשים, שיהיה ירי מהרצועה, כדי להוכיח שבעצם מה שנגמר לא הסתיים, וחייבים לעבור גיהנום מקומי קטן ויזום כעת בדרך להגעה לעולם נשאף שכולו טוב.
Dearest Friends
By now, you know that Thank G-d Ben's bone marrow results came back normal. While still a path ahead, this is wonderful news we have prayed for.
These days for me are filled with endless tears. Both of joy and gratitude, but also a flood of emotions which I held back to survive the three years (Jan 4.)
As I turn 50 years old in two days, I have much to take inventory of, process and be grateful for. Praying every day for my sons survival has obviously impacted this preparation and prioritized my focus for three years.
I have thought a lot about Legacy, Friendship, Charity, Faith, Values and Responsibility. I have held off until this day, to write about any of it, with absolute deference to Ben's survival and devotion to him and Daniella, and to Orly and I navigating this. They are both such amazing children. Now I intend to share much more, both with my close friends and others.
First and foremost, THANK YOU to every person who gave my son prayers and good thoughts, and every person who blessed me, my children, and Orly with friendship. That is the main objective of this email.
I will be writing a lot this year. A few brief topics that I will be sharing more on:
You only know what you can take when it hits you and I believe that G-d or some Universal order gives you just what you can take. No trauma, no matter how devastating, exceeds the power of the resilience we are capable of commanding to face it.
Your first instinct will guide you when faith is needed. For me it came in the first milliseconds and flowed from there. We muster what we need.
From the moment this happened, I experienced angelic kisses in moments for which I am deeply grateful. These include genuinely magical experiences at the airport and on the flights home, throughout the hospitalizations, incredible moments of awareness and love from great friends and total strangers, the beautiful angelic Doctor Ben was blessed with at the beginning of this (who is copied), and of course, my own, our family, and both children's incredible resilience.
I look forward to sharing these blessings, like the strangers on the 26 hours of flights home and even the one movie I saw, to the transcending and cherished conversations I had with some of you, to the father of another child we came across at the beginning who I asked about often and ran into only two days ago and hugged. In that hug, I knew he knew what I went thru and also that it would be alright. Whether the hug with that total stranger, or a deep chat with my atheist dear friend Yair, I felt I was kissed by an Angel during a number of precious moments. (Vinnie the dad just sent a text and Yair just called.)
Oye. Too much to cover and do not want to appear angry. Much more to come on this, but for now, with respect; give friendship, community and communication, real support and love, to real people facing trauma. Do this before you put a nickel in a cancer related charity.
Nothing more powerful. When it is real, you know it, and sadly sometimes in a trauma, you discover when it isn't. From some of you in a hug, others showing up, others in communication and many with prayers, thank you thank you.
Lots of love,
Steven
"אין חוויות?" שאל סקרן כורסא מגזוזטראתו.
יש ולא מעט,
חלקן לא ראויות להיחשף,
וליתר אין לי תשומות, כשרון או זמן להפוך לכתובות ומעניינות.
הציטוט באמצעי התקשורת-
'כחלון הוסיף כי
"הבחירות הקרובות הן לא בין ימין ושמאל. הבחירות האלה בין מי שמדבר לבין מי שעושה."'
הנזק המוסף שתרם יאיר לפיד לשיח הפוליטי, הוא המיאוס הנלווה למי שמתבטא.
'עשייה', דורשים.
הכמיהה היא כמובן לתוצאה מאד מסויימת, מקומית, שחשובה לאיש השיח. להמשיך לקרוא דיבור עשייתי פוליטי
אני פוגייש פה, באנגולה, במלון מיני טיפוסים.
ו-לא, זה לא אומר שאין טיפוסים במקומות אחרים,
כל מה שאומר זה ש- מגוון מיני טיפוסים אני פוגייש.
אחד מהם, נבון, מהנדס, תקיף ונחרץ לטעמי על גבול היתר המתקרב לאלימות, עם כוונות טובות, מקצוען, מומחה לצ'ופצ'יקושלקומקום כזה או אחר, מצביע 'שמאל' מתון, ויש לו דעות לאומיות, מבחינתי מובהקות, עד כדי לאומניות.
שוין, נחשפתי כבר להיברידיות מרהיבה מזו.
להמשיך לקרוא מינורי באמונה רציונלית
נהג שלא יודע לנהוג
במערכה הראשונה
כנראה לא ילמד בשניה
אז אכן, מנואל, הנהג שלי, התגלה כאיש חייכן, נוח לבריות, או לפחות לבריאותי, נטול גחמות ודרישות, כמו לבלב, כבד או תריסריון שעושים את עבודתם נאמנה, כל זמן שלא מרגישים אותם.
ועם זאת מנואל הורגש בעוד כמה מובנים, כולל זה שנדרש לשתי איכויות –
וכאמור, האיש המתוק לא יודע לנהוג,
ולא מכיר לא את הסביבה ולא את הדרכים להקל במשהו את הפקקים הבלתי נסבלים שהתשתיות הבלתי מספקות כורעות תחת נטל התחבורה.
והאמת?
להמשיך לקרוא הנהג שלנו, המשך Par Avion
טרמינל בינלאומי, International
שדה התעופה- השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אווירון 2014
ששי,
לא תאמין את מי פגשתי
יכולתי להכביר [הייתי נוקט בלהסגביר, רק שפרט לנותנות השרות המקומיות כל הנוכחים גברים, פורטוגליים, דרום אפריקאים וישראלים] על יושבי חדר האוכל במלון על גברים בפאזת גיל הבלות הפרופסיונאלי שגלו מהקומפורט זון הלוקאלי לקומפורט האנגולני.
אבל זה יהיה בדיוק לא לעניין אם וכאשר נכנסת לחדר האוכל דמות מדהימה: כבת 35, מלווה בפורטוגלי מהעובדים המקומיים עם לוק של דוגמן. היא בגובהו, לערך, רחבה כמותו, יותר שרירית, מרחייפת, לא סתם משתרכת. להמשיך לקרוא לא תאמינו את מי פגשתי Par Avion
תקיף, נחרץ, קונסרבטיב
ורדיקל הלכו לים.
יש לי חבר ש-מוטֶה להסביר את ההיגיון של איך תופעה מתקיימת כשהיא לא נצפתה.
כמעט לא מעניין;
ברור שאם תופעה התקיימה, היה כוח, מניע ניתן להסבר, שהניע אותה.
אותי, הבועה בה אני שוהה באנגולה, משעממת. חונקת, לא מספיק אינטראקטיבית לטעמיי.
רבים מבני שיחי מנסחים את החיים פה עם הממשקים המקונטרלים, על יתרונותיהם, בעיקר נוחותם, בסוג של ביקורתיות, ושוקעים להעצמת הסטריליות הפסיבית. מתאים להם. 'דואגים להם לפיזיולוגיה', מבחינתי, כמו שאני מציק להם בתובנותיי החלודות – "אתם בתת גירוי."
מים זורמים למקום הנמוך. מתאים להם.
בוער לי להסתובב. מוצא סיבות לגיטימיות ופחות, כבר ערכתי כמה גיחות צנועות.
שמעתי שבמרחק שעה ומשהו יש חוף בו אניות חלודות נופחות את מבצעיותן.
להמשיך לקרוא טיול מקומי Par Avion
הנהג שלנו חברה'מן
הוא ייקח אותנו
ביגון שאולה*
*
אמי הייתה אומרת לי שאני מוריד אותה ב'יגון שאולה', או 'מקצר לי את החיים' הפחות מסוגנן.
ואני, היום, הייתי שואייל:
רק שליגוני, אין לי את מי לשאול.
כל הקונספט הזה של נהג צמוד אליי – לא עושה לי טוב לעור הפנים, לא מעצים את תחושת הערך העצמי, לא מועיל לנוחותי ולא לעצמאותי.
יעידו מי מהקוראים שבכל הטיולים את הנהיגה – במובהק – אני מעדיף לנהוג.
ידידי הנערץ טוען שכך אני מיישם את רצוני בשליטה.
ואני, להגנתי, משיב שניחנתי בחסרונות רבים נוספים, ועשיתי דברים חמורים הרבה יותר.
לנהגי המוניות הרכובים על אופנועים קטנים, בשיטת מצליח, הייתי מתנה את שכירתם אם אני אנהג.
עומרי שרון, הבנשל, שנשאל למה התעקש שאביו ייסע בתור ראש האופוזיציה באוטו אמריקאי גם אם חבוט תואם את זה של ראש הממשלה (– ברק), אמר ש"זה כדי שהאנידיאנים יראו" על תומכיו אנשי מרכז הליכוד.
הסיפור על שרון, חזר אלי ברוסיה, שם שימשו אותי כנהגים אנדריי, שהיה גדול ממני בראש ורחב בגב, ואנדריי 'הגדול', שהיה הבבושקה הגדולה, ואני השלישית הקטנטנה.
הם היו לוקחים אותי משדה התעופה – מוטה חוש ניווט והתמצאות שכמוני, לא הכרתי את הדרך לביתי, 45 קילומטר. מוסקבה בנויה מטבעות מעגליות ולא כבישים חוצים ובשל פקקיה, בעשרות הפעמים שנסעתי, לא חזרנו על אותו תוואי די פעמים כדי שאחרוט בתודעתי את הנתיב.
את הדרך חזרה לשדה התעופה עשיתי ברכבת – פשוט, מהיר יותר.
לא סבלתי שנהגים המתינו לי בחוסר מעש – השלכתי על עצמי – לא סובל לחכות, גורם לי אי-נוחות פיזית שמחכים לי (– כן, מכיר, זו העבודה שלהם וכאלה…)
ובתוך העיר, נעתי במטרו, יעיל ומהיר וכייפי יותר.
מדיי פעם, במקרים הנדירים שנלקחתי למקומות פתוחים תעבורתית, הייתי מחליף אותם בנהיגה.
הקיסר הסיני שהחלפתי אחרי 4 ימים וביקש שאכיר לו תודה על החפיפה העמוקה שחיפף אותי, תבע ממני 'תמיד ולעולם לשבת מאחור'.
על נהיגה כמובן לא היה על מה לדבר.
שם היו לי שתי מכוניות – אחת על בנזין והשנייה על סולר, שכן, תחנות הדלק נחלקו לשלוש:
באותם מקרים שבהם נסעתי עם הנהג גראנט, נהגתי אותו.
כל כמה קילומטרים כשהיינו נעצרים על ידי מחסום אמרתי לשוטרים בהומור שהוא לא רק ירוד אלא גם פטרוני ומתנשא ש"I am his driver" ומצביע על גראנט. זה, בטיימינג מושלם היה צוחייק כל פעם מחדש, בידו השמאלית טופייח על ברכו, השמאלית – אם זה משנה – ובימנית טופף על לוח ליבו, הומור הסגי נהור, ההיפוך, ירוד ופשוט רק במעט מהסלאפסטיק הנמוך, ויהודוני ושמרני וזקן, אבל מה – במקרה זה לפחות, אפקטיבי. הם צחקו.
כשדרשו את ליטראת המס בסך $2, או לפחות כרטיסי לוטו חינם, לפי שהאוטו היה מעוטר במדבקת הלוטרי של מלאווי שניהלתי, הצעתי להם לרכוש כרטיסי גירוד.
אז היה מתפתחת שיחה מעגלית כדיאלוג מופרך בין שמרני ארץ הישר השלמה לעוכריה, בין מיסטיקנים לרציונליסטים, בין שוטרים דורשי אתנן, לביני, שמוכן למכור להם כרטיסים.
מניח, לא ראיתי, שגראנט היה עושה להם עם העיניים, שההוא, המזונגו, הלבן שמימינו [שם נוהגים בימין], הוזה, אין לו אינטליגנציה רציונלית להבין את הבקשה, ולא רגשית להיענות לה. כך, מעולם לא זכיתי בחוויה של תשלום מקומי. כלומר לא שילמתי את הקנס שהשית עלי כל שוטר מקומי.
Oh, אז באנגולה מלמדים אותי לקח.
החיים פה סטריליים, ואני, כמו ג'ורג' שלנו, מרגיש חנוק.
בתחילה, הנהג שהיה אמור לאסוף אותי משדה התעופה כלל לא הגיע.
דניס, הנהג שהוצמד אלי החל מהיום השני, ומאז אני מנהל איתו רומן מבזקי, בו אני שוקל בגילוי לב מכמיר את געגועיי אליו-
Denis, desejando que você e sua família Feliz Natal e minha auto para trabalhar com você.
['דניס, מאחל לך חגים ושמחים, ולי שנמשיך לעבוד יחד', אני מתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט] שהוצמד לי היה נהיידר – נראה כמו ההוא מהפרסומת לפסק זמן, או מהפרסומת לאפטר שייב Old Spice.
ועדיין, פונקציה מיותרת לי.
חלק מהליך ההתאקלמות כולל הצמדת נהג.
בעצת הבוס שלי – 'קודם כל מצא נהג, אחר כך תשפר לטוב יותר', ביקשתי שיארגנו לי ראיונות עם נהגים.
זה של 10:00, לא הגיע.
ההוא של 10:30, הודיע שיאחר, ומעולם לא הגיע.
מנואל של 11:00, הגיע ב- 10:00.
מוטיב שיחזור בהמשך.
אז ריאיינו אותו. כלומר אני שואל ואיזבל הלוגיסטיקנית-פורטוגלית-קנדית, מתרגמת.
והריאיון קולח. קולח עד כמה שכל חצי משפט אני עוצר ואיזבל מתרגמת.
האיש נמוך רזה, (הגיע) מטופח, נקי, שקט, עצור, מצוחצח עד שורשי קרחתו, בן 31, חי עם מישהי, ילד בן 5, היא בהיריון.
אני שואל על 'למה לקחת אותו, ומה הרקע, והניסיון המקצועי, ומה ניסיון הנהיגה, והאם מכיר את העיר'.
ומקבל תשובות חיוביות ואף מניחות את הדעת.
שואל כמה אנגלית יש לו – עונה שיש מעט, מעדיף לא לחשוף אותה פה.
wrong answer, שיהיה.
אני שואל על מגבלות – פרט ליום ראשון, עד 11 שהוא בצ'רצ', אין לו מגבלות.
מעשן? שותה? איזבל נכנסה לו בהדרכתי לנשמה.
'לא', השיב.
פניתי לאיזבל, ואמרתי לה, 'שאלי אותו בעדינות, איזה אדיקשנס יש לו'.
היא בולעת רוקה, ושואלת.
מנואל העיד, ש'לא עושה סמים או אלכוהול – רק כנסייה כל יום ראשון בבוקר'.
אחלה התמכרות. תשאלו את שרה נתניהו שאוהבת את משרתיה דתיים.
שלא ייגמל.
שאלתי את מנואל אם 'אתה רוצה לשאול אותי משהו', הוא לא.
ולסיום, "האם אתה חש שהבאת את עצמך ויכולותיך לביטוי מיטבי?" – אישר שכן.
ואז, לפרידה, הבאתי לו את השטיק בו כל מלה אמת –
'התרשמנו ממך מאד לחיוב,
נשקול אותך ביחס למועמדים אחרים,
אם לא נקח אותך, ניתן בהחלט לשייך זאת להחלטתנו הייתכן שגויה ולאו דווקא לאיכויותיך שנכרו בשיחתנו.'
נפרדנו.
אני, כמו כל פאתט, שחושב 'שיש לו חוש לקריאת אנשים', חשבתי שהאיש ראוי, אבל לך דע מה [לא] נכון בדבריו, ואיזה מבחן תקפות הייתי יכול לעשות בשיח.
איזבל ואני מצמצמים, מחליטים שהוא ראוי לאור (היעדר) האלטרנטיבות.
מסכמים שלוקחים אותו.
מנואל שלי גוייס. שיהיה לשנינו במזל.
יומיים אחרי, קבעתי איתו שיאסוף אותי ב- 10:00.
האיש הודיע ב- 7:50 שהגיע.
Oh Oh, סיבה ל…, סיבה למה?
יכול להיות שהוא צובר קרדיט לאיחורים?
ב- 10:00 ירדתי, זכרתי להביא אתי מחזיק מפתחות Jerusalem – שבהתנשאות של קשישים עם חולצות פרחוניות ומכנסי משבצות אני מחלק לחדרניות ונותני שירותים אחרים שמאתר את דתיותם – מעניק לו, מאחל לו ש'יהיה במזל'.
הוא הודה ואמר שזה חלומו להגיע לירושלים, והפלגנו לעבר האופק.
איזה אופק!
קיבינימט!
החדשות הטובות – כל מה שיראתי ממנו טרם הגעתי לאנגולה, חוזר – כל מה שחששתי ממנו, שלא היה סגור לי, התאמת, כחשש מוצדק.
החדשות הרעות – ר' שורה קודם.
וכאן, כן – האיש לא יודע לנהוג!
לא מאפשרים לאקספאטס [Ex-Patriot, השוהים מחוץ למולדתם, אני, לצורך העניין] לנהוג בשל בעיות התנועה כאן, ואני כלוא עם מי שלא יודע לנהוג.
ושלא תהיינה אי־הבנות – בני האהוב הטיח בהוריו, ש"חרדתם להיתפש כחרדנים" – אינני חושש לבריאותי הפיזית כתוצאה מתאונה.
כן אני מודע לפגיעה המנטלית מצפייתי בו משייט בחוסר הבנה בין זִרמת התנועה, הערכה לקויה של התנהגות נהגים אחרים, אמידה שגויה של ממדי המכונית, שיעור ההאצה, מרחק הבלימה, רדיוס סיבוב ההגה והתמצאותו במרחב הנתיבים.
זה אומר שאנחנו בשיוטנו המשותף, משייפים את הצמיגים בגילוחי מדרכות, שוהים על הנתיב הלא נכון, חותכים עמיתים לדרך. אנחנו נדחקים לתוך בית השחי של משאיות גדולות על צמתים בעודן מנסות להסתובב בתוכן, לתוכן, שהסיכוי שכשהן סבות הן יביאו לנו בומבה עם הזנב א-פונאם אראין כמו שהגים מוברים לא מיומנים בחברות ישראליות בניו יורק היו בועטים עם קצה הארגז של משאית המובינג 26' פוטר בכל הנקרה על דרכן.
שנינו, מנואל ואני, מוצאים את עצמנו סופקים את ידינו בתנועת תחינה שמכוונת לספוח את חמלת הנהג שנחתך, נחסם או סתם אויים, תוך מלמול בין שמשתי – "דישקולפה, דישקולפה".
מנואל הוא גם עדין וגם נחמד, לא אגרסיבי, אז הוא מתנצל במיומנות.
כשהוא עומד על זכותו לטעות על בסיס מתמשך, אני עושה לו
כמו שהייתי עושה למי שהדרכתי טיסה בסֶסנה, או למגינת רוחה של בתי במכונית סוזוקי.
קבעתי איתן למחרת. הגיע שעה וחצי לפני הזמן.
ההתמצאות במרחב המוטורי ובגיאוגרפיה, ללא שינוי. כמובן.
וביום השלישי, פעמיים כי טוב, סגרתי איתו על 10:00, שכן ב-11 פגישה.
המכונית והמפתחות אצלי, עליו לבוא אלי למלון לקחת אותנו.
עד 10:05 לא שמעתי מהאיש דבר.
התקשרתי אליו.
ב- 10:30 השיב.
ב- 11:05 הגיע.
נכנסתי לאוטו. הוא (לא יכול שלא] מבחין שאני מעלה אדים מהקרחת.
Para Dolce Vita, הנחיתי אותו למתחם המשרדים, שם קבעתי עם אשת משאבי האנוש ושתי עובדות הניקיון שישערכו את שיעור ומשך העבודה שיש לבצע במתחם.
בסיום, קראתי לאלססטה, אשת משאבי האנוש, כנסנו את חמשתנו, "אני מבין שיש איחורים וחיסורים.
לא הולך למנוע את זה.
במקרה של איחור או אי-הגעה,
אני מבקש לדעת באותו רגע שאתן יודעות על כך שלא תגענה בזמן,
כך, יוותר לי הזמן להחליף בגדים ולהחליף אתכן בניקיון."
המתרגמת צוחקת במקום הנכון, הן צוחקות בפאוזה, מבין שהתוכן המילולי הוטמע. התוכן ההתנהלותי? מה, אני, כל מה שהבנתי אני יישמתי? רוצה לחשוב שכן, מניח שלא מעט – לא, ועוד יותר ממש לא.
לחיזוק לגיטימיות הדרישה, התפתיתי להשוויץ להן ש-
שישה ימים של הדרכת 30 מקומיים, 180 אירועי איחור פוטנציאליים הסתיימו ב- 3 איחורים של 5 דקות, שניים הודיעו מראש ובסוף לא איחרו. כלומר, הדרישה מבצעית גם בחלק זה של העולם.
'האם הבקשה סבירה?' חישקתי, 'כן' אשרו.
קראתי לאלססטה ולמנואל, שלושתנו התרחקים משתי עובדות הניקיון שלא תשמענה, מבקש ממנה שתעטה את קול הקטיפה הכי רך שיש לה, שתשתמש בפורטוגזית הכי גבוהה שיכולה, ותתרגם מלה במילה את הטקסט הבא:
"אני מבין שיש איחורים וחיסורים."
מנואל הנהג, שכבר שמע את הטקסט, החל במסע שבועות שלא יקרה יותר.
הבנתי שאם נשבע שזה יותר לא יקרה – הוא לא הטמיע את המסר.
אז אני חוזר על זה, ב[חוסר] סבלנות, ש-אני מבין שיש איחורים וחיסורים,
התואר 'המורה שמילקיהו' שאיריס מכנה אותי, מהדהד לי,
בקשתי ממנו שרק יודיע לי טרם האיחור כשזה יקרה.
הוספתי, שאין לי טולרנטיות למקרה שלא יודיע לי לפני מועד פגישתנו.
שאלתי, האם 'הבין', בכוונת וידוא שבקשתי 'סבירה' מבחינתו.
"לא" ענה. אז שקלתי התאבדות.
