יאיר דיקמן yair dickmann

והוא לא מניח

והוא, האל הזה לא מניח, וממשיך להוכיח את קיומו:

בצהריים מוריד את סְטֶלה, כלבתה האהובה.
רוטינה המתחילה במנוד ראש שלי אליה, ובה היא מנתבת לאן שמוצאת לנכון.

מול האספרסובר היא עוצרת מקרבנת.

עד כאן מספיק כהוכחה לקיומו, לא? מי יפים הם הברואים.

ומכאן-

1. לוקח לי המון זמן, יותר מתמיד, להתיר את השקיקקי ממנשא הרתמה של הכלבה,
2. לא מצליח לפעור את הצד הפתוח של השקית,
3. סטלה נותנת מנה אחת, והמנה השניה משתלשלת לה מהחלחולת, לא מצליחה להינתק ולהיכנע לכוחותיה הגרביטציה הידידותיים.
4. כשפתח השקית נפער סופסוף, אני פוער פתח נוסף, לא מכוון, בדופן השקית עם הצפורן,
5. עם השקית ככפפה אני מושך את המנה השניה, המקושרת באניץ קוהורנטי במהותו למעמקי מעיה- פרוצדורה לא מוכרת,
6. וידי המתבצבצת נמרחת.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה.
שומע, שהתאחדות הסטודנטים מפנקת במתנה.

למה? מהכסף של מי?
אני זקן דיִי כדי להבין ש-המתנות הן על חשבוני, ואני הייתי רוכש לעצמי משהו אחר.

שוין.

להמשיך לקרוא מינורי בהוכחה לקיומו של האל, או, בגרידיות