בכתבה במוסף הארץ ' ומה אם נוותר על הטייס? פול מרקס, 14.08.2014, נכתב על ההתפתחות של ייתור הטייסים האנושיים מהמטוסים.
נראה לי שהאבולוציה הטכנולוגית תייתר את הטייס משינוע אנשים באוויר בעתיד הנראה לעין. להמשיך לקרוא טִיוס אקס מכינה
היכן, מתי, אני צודק –
לא מעניין. סוג של ברירת מחדל,
מתבקש. מצ'עמם.
כן מעניין היכן טועה; מפיח אנרגיה,
מצית, מצחיק, לומד. מתנשא. להמשיך לקרוא היכן טועה
היום החלטתי, מהרגע להרגע, לחתוך בצקים ומתוקים.
96 ק"ג.
כבר ראיתי מאה על המחוג.
ככה פשוט.
לא כדי להיות בריא בעתיד, או להיות יפה.
עכשיו.
כמו שאוכלים גלידה- לעניין ומיידיות הרגע. להמשיך לקרוא עניין של חיים
סמלים מחכים שיטעינו אותם במשמעות.
מתחרה על המשפט הכי מופרך ששמעתי בחיי.
פגשתי בקפה את ירון שעבד איתי.
טעיתי כשהכרתי לו את המקום.
בעירנותו, ברגישותו לטרנדים, זיהה את שזיהה. מאז ערך שם פגישות עסקים, בשבתות הביא את אשתו וילדיו לקפה לקריאה וסתלבט של בוקר.
כשהשתחרר מהצבא הצטרף לחברה כלכלית.
די בהתחלה נבא שיהיה סמנכ"ל השיווק של החברה.
פיקח. מאד.
להמשיך לקרוא מינורי בין אפס לאחד
את ז'ראר מכיר כמעט 20 שנה. מכונאי, לקטנועיי.
מאיפה השם, אני מתעניין- "ההורים שלי עירקים, אריסטוקרטים, למדנו בבית ספר צרפתי."
פגשתי את אחיו, לא בגלריה שלו בניו יורק, אבל במראה, בגינונים, הוא תואם את הז'אנר- מטופחים, נקיים, מגונדרים בעדינות, עם הדרת חשיבות.
פרי ספיריט. היה רוצה לנסוע ולנפוש, ולשוט ולטייל, אז הוא עובד מעט; לעתים נראה לי שאני הלקוח היחיד שלו במוסך, שאת חללו השכיר לאחרים. כשמתקשר אליו מתאמים את ההגעה שלו.
העירקיות נוכחת. מתנשא על מזרחיים. מסביר לי שהוא אוהב יותר את לקוחותיו האשכנזים.
אני לא מפעיל תקפות על אמירתו, כן מעניין שהוא מציין אותה.
מאשים את עצמי שהוא מעלה את הנושא העדתי בפני. מה גורם לו?
אוהב אותו, מתייחס אלי בתור חבר וכך גורם לי – מר נפש קר, מנוכר, חשדן וקמצן וצייקן שכמותי, אי-נוחיות ב:
haute couture מוטור.
בעשורים האחרונים, עם קידום האינדיבידואל הפרסונלי לקדמת השיח, ההווייה והעניין, גם חברות מסחריות הטמיעו את הגישה, באמצעות נציגיהן.
לפחות מולי 😆 .
במגע עם חברת סוכנים שמהווה ממשק לחברת פיננסים, יצרתי קשר על סוגיית דמי ניהול הגבוהים ביותר האפשריים הנגבים מחשבוני, פי שלושה מהתעריף הידוע הנגבה הנמוך ביותר. להמשיך לקרוא מינורי באנושיות תאגידית
אזרחים, חיילים, מעורבים, וכאלה שלא, נהרגים בצוק איתן.
בשני הצדדים.
הצד שלי, קרוב אלי יותר;
ההיכרות, הפנים, השמות, המראות, השפה, האינטרסים המשותפים.
עצוב ההרג, הפגיעה בנפש, באדם, ברכוש, בטובין הרעיוני, הערכי, המוסרי, התודעתי.
הממשקים, על ציר זמן מתמשך, לא נושקים, הם פוצעים, מרובי רבדים.
מתסכל חוסר התוחלת, לא נראה סוף קונקרטי אליו ניתן לייחל.
מניח, ש-
הבעיה האזורית לא תיפתר כשלעצמה
אלא
תתכנס לבעיה חובקת בקונטקסט רחב יותר המכיל את הבעיה הראשונית.
צוק איתן, המלחמה הארורה שגבתה מחיר בנפש ובגוף אדם, בכלכלה, שבעצם היוותה נזק טהור ללא תועלת, הייתה מעניינת גם מהבחינה שזה אירוע שובר קונספטים, ועדיין, כל מי שאחז תפישה מקדמית לפניה דבק בקונספט הפרלימינרי אחריה, כאשר סך האירועים מהווה אישוש לפרדיגמות תפישתיות של מי שבוחן את המלחמה, גם כשהאירועים נדרשים תפישות הפוכות אחת לשנייה. מרהיב. להמשיך לקרוא גישות לפתרון הסכסוך
ישנם מי שמביאים ליחסים מחוות, תשומות נדיבות של זמן, משאבים, אנרגיה, כסף.
לעיתים הם מתאכזבים בכך שלא מקבלים כ'גמולם';
מבקשים משהו שנראה להם פחות ממה שנתנו, ולא מקבלים.
זה קורה,
לא תמיד ולא בכל מקרה כמובן,
מפני שהם נותנים את מה שנוח להם לתת בעת שמתאים להם להעניק, באופן שתואם את הטייתם הערכית והתנייתם האישיותית,
אך,
כשהם רוצים, תובעים, לעתים, מתאכזבים למענה, לפתרון קונקרטי שלא נעים, מתאים, משתלם לתת להם.
רפלקציה של דיזוננס ערכי:
הנדיב שנתן, המבקש כעת, נתפש על ידי המוטב שלו בנתינה כחלק מכייף לא הכרחי,
ובעת הבקשה הלא ממולאת כחלק מבעיה ולא רואה בו כחלק מפתרון.
כשהצטרפתי ל-orange, קייץ 1998, בן 38 משתכשך במאות בני עשרים וקצת בשרות הלקוחות.
פסיפס משמייח מז'אנר אנושי די מסוים.
קלישאתי ככל שיהא חלק מההנאה היה לפלות את הפנינים מהזרם, ולקדם.
ביניהם הייתה אווה.
חריגה בנוף האנושי; מחבר העמים שייצוגם היה בחסר, מעט יותר מבוגרת, היו לה פנים יפות, ישבן מפואר שדובר בו רבות, ובעל. לו היה שפם. לשניהם בן. להמשיך לקרוא מינורי בטחינה ובפסיק
ההכרה ש'הכל נגמר' היא לא נעימה,
שכן יש בה ערכיות שלילית,
ועם זאת, היא עניינית, כלומר- לא בלתי נכונה.
אין לי כוונות להגיע לגיל 60
משפט כ-
קיצוניים הם בעייתיים מכל כיוון.
מקורו בגישה החותרת להתנהגות נורמטיבית
והוטמעה אפקטיבית באמצעות סוכני החינוך- מחנכים, גננות, מורים, הורחבה לתפישות עולם.
תפישת עולם לא ממוקמת על מנעד נורמטיבי.
מידתיות רתומה למה שהנורמה רואה כנורמטיבי.
אלה מתכונים לחיים נורמטיביים,
ואינם קשורים לתפישות וערכים כ'אמת', 'נכון', 'יושר', 'רציונליות', 'מדע', 'תפישת עולם', 'ליברליות'.
"רבים מעדיפים להקדים ולבצע מטלות", קובע המאמר, שפורסם בגיליון חודש מאי של כתב העת Psychological Science. אנשים הלוקים בתופעה מזדרזים לענות על מיילים חסרי חשיבות ולשלם חשבונות הרבה לפני מועדם. "זו התנהגות לא רציונלית", מציינים כותבי המאמר, אבל לטענתם היא מעידה על השיטות שאנשים נוקטים כדי לא להרגיש שהם מוצפים במטלות.
במאמר מפורט ניסוי שנערך באוניברסיטת פנסילבניה אשר בדק את הדרך שבה אנשים מקבלים החלטות הקשורות למאמץ גופני. הנבדקים שהשתתפו בניסוי התבקשו לשאת דלי פלסטיק לאורך סמטה, כאשר עליהם להחליט אם ברצונם ליטול לידיהם את הדלי בתחילת הסמטה ולשאתו עד לסופה, או ליטול לידיהם דלי אחר שהונח סמוך לסוף הסמטה, לצעוד כמה מטרים ולהניח אותו.
כדי לאשש את ממצאי הניסוי ולהיטיב להבין את ההתנהגות המוזרה, המנוגדת להיגיון לכאורה, ביצעו החוקרים עוד שמונה ניסויים שבחלקם מולאו הדליים במטבעות. להפתעתם, על אף כובדם של הדליים, גם הפעם העדיפו הנבדקים ליטול את הדלי הקרוב אליהם ביותר ולסחוב אותו לאורך הסמטה – תוך מאמץ מיותר.
ההשערה שאליה הגיעו החוקרים בניסויים השונים היא שבני האדם מעדיפים להשקיע מאמץ פיזי משמעותי כדי להימנע ממעמסה נפשית ומחשבתית. ד"ר רוזנבאום ציין במיוחד את המאמץ שאנשים משקיעים בניסיון להימנע מלהעמיס על "זיכרון העבודה". זיכרון העבודה הוא יכולת מנטלית חיונית אך מוגבלת, המשמשת בני אדם לביצוע מטלות מיידיות. הנבדקים שהקדימו ליטול לידיהם את הדלי נמנעו מהצורך לזכור לעשות זאת בהמשך. בכך הם פינו את מוחותיהם כדי שיוכלו להתמקד במטלות אחרות.
המחקר עוזר להבין בין היתר את סוד קסמם של יועצים וקואצ'רים, המעודדים אנשים לרוקן את תיבות המייל שלהם ולסיים לבצע כל מטלה ברגע שהיא צצה, טריוויאלית ככל שתהיה.
לביצוע מיידי של מטלות יש חסרונות בולטים אשר באים לידי ביטוי במיוחד בעידן הדיגיטלי, כך סבור אלן קסטל, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה. טלפונים סלולריים, מחשבים ומכשירים דומים מאפשרים לבעליהם לבצע זרם מטלות בלתי פוסק, וקשה להתעלם מהם בגלל הדחף רב העוצמה להשלים את ביצוע המטלות מיד.
"יש פיתוי תמידי לענות מיד לאי־מיילים ולשיחות טלפון", אומר קסטל. לדבריו, "אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות ברשימות אין־סופיות אכן מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל הם לא מבצעים את המשימות החשובות". לפי המחקר מאוניברסיטת פנסילבניה, ברור כי המאמץ המושקע בביצוע מיידי של "מטלות קטנות" עלול לגרום לבזבוז זמן יקר וכוחות לא מבוטלים.
אני נמנה על אלה.
רואה בכך סוג של עצלות מבורכת.
כלומר, כשהזמן הכי זול עושה את המטלה, וזאת כדי
עם המאמר שאכן, לעתים מילוי המטלה התבררה כמיותרת, לעתים כיקרה.
שההתנהלות הזו לא הצדיקה את עצמה, נראה לי שעזרה לשמור על ניקיון תודעתי ובסך הכל יותר זול מהאלטרנטיבה.
לא ברור לי מאיזה רציונל או מקור נגזרה המסקנה-
אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות אין־סופיות מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל לא מבצעים משימות חשובות
כך שלא מסכים עם זה.
ועם זאת, כאמור, לא בטוח שמישהו בחר לעבוד כך או להיות דחיין. נראה לי כהתנייה אישיותית.
כשאני עובר מעבר חצייה,
אני מחזיר את זכות הקדימה למכוניות שנותנות לי את זכות הקדימה לעבור; להמשיך לקרוא מעבר חצייה
הגדרהחיווי של חולשה חברתית.
מצב תודעתי, שבו אדם מחווה לעצמו ולסביבתו, שבעקבות קבלת מידע מסוים הוא נתפש בערך שלילי יותר ממה שהיה רוצה להיתפש בעיני עצמו והסובבים אותו.
נושאי המבוכה יכולים להיות קשורים ל
ידידי רפאל, אחד האינטליגנטים שבהם, אם לא ה, נע ורץ בעקבות הרוח ברחבי הגלובוס והתודעה ואף הגיע לשיאים גשמיים, ספורטיביים ורוחניים. הדיר את האל והותיר אמונה. הדיר את האל והותיר אמונה.
עדכן שנוסע ללאוס, קמבודיה, לסביבה.
מכיוון שהוא חובב נשים באופן כללי, ומז'אנר מסויים באופן פרטני, שאלתי עם מי נוסע.
עם ספרדיה, השיב.
להתפעלותי הוא מוסיף, 'התעליתי, אני כבר לא בעניינים האלה.'
'כן, רפי, אני התיירדתי.'
פגשתי אנשים שלא הסתדר להם להיות 'סבא' או 'סבתא'.
זוכר דון ז'ואן דה לה שמאטע, שסיפר על נישואיו שנקלעו למשבר, התאוששו ושוב כמעט התפרקו מפני ש'לא מתאים לי להיות נשוי לסבתא' כשבתו ילדה את נכדתם. להמשיך לקרוא מינורי בהתאמה גרנדיוזית
