הודאה בטעות היא נחמת נטולי ההומור ובעלי היושר האינטלקטואלי.
מערכת "וגם":
- בעלי ההומור יביטו על הטעות מזוית אחרת, מנטרלת את הטעות,
- נטולי היושר האינטלקטואלי אינם חותרים לאמת.
תאב חיים, חתר למימוש תקשורת, סקרנות ופאן.
פיצ'פוץ' מולקולות מסתיר מציאות.
שאיפה לבחון מצבים אינדוקטיבית של חלקי המציאות הנתפשים, הקטנים ביותר הניתנים לפירוק, אליהם ניתן להגיע.
כוונה, מכלול, רצון, פחות מעניינים, לא חשובים, גם מפני שאינם ניתנים לפירוק.
היפוך הנברנות – תפישת מכלול, התייחסות לממדי-על במציאות וגזירת תובנה.
נברנים מולקולריים מסנגרים על גילוייה בעת שמקבלים ביקורת על ישומה,
ושוכחים שזו לא תכונה נבחרת אלא מוטמעת, כך, שלעתים מופעלת בהחצנה או מוסווית.
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
אצ'ו פצ'ו ואני ישבנו במסעדה.
– "בכתיבה, אתה מטיח בי כל כך הרבה טקסט שהרהיטות שלך הופכת לעילגות."
– "אתה הופך את סף הסבלנות וההבנה שלך למדד הרהיטות שלי?
היית קורא את שייקספיר, והיית אומר שהוא עילג מפני שהוא נותן בך יותר מדיי טקסט או מלים גבוהות?"
– "רגע, אתה משווה את עצמך לשייקספיר?"
אני חופן את ראשי בייאוש.
– "אני רואה שנעלבת, שכבית, אני מתנצל, לא מתכוון להעליב אותך."
– "אתה ממש לא מעליב אותי, אני לא עושה הפחתת ערך עצמית וולונטארית בשל תפיסתך את זנב המהות מצידה הלא נכון."
אני עושה דבר יותר גרוע- אני מאבד עניין."
הנחשף אליה מזהה בה אטרקטיביות חיצונית נתפשת, מיידית.
היא מצידה, משמרת את המתנה שניחנה בה,
מוסיפה לה אביזרי הרשמה,
מציגה אותה לראווה, בכל עת, כדבר עצמו, כיעד.
בעקבות כך, היא גם הקורבן של תכונה זו, שכן מגיע השלב המסוים, בו רמת האטרקטיביות הנתפשת על ידי סביבתה פוחתת מתחת לרמה אליה הורגלה, והכישורים האחרים, אם היו- נוונו.
אז נוצר פער בין איך שהיא רוצה להיתפש לבין איך שנתפשת לנחשפים אליה, פער שלילי.
עם אשי לבולגריה.
עם איריס שי וגיל בארה"ב, ספרד.
בתאילנד בדרך לבנגלור עבודה בהודו. מעבר בקטאר. להמשיך לקרוא שנה טובה לקייטנים
Kb. ואני זומנו לשיחה אצל פרופ׳ בויצמן.
התקשקשנו בכניסה עם אישורי כניסה וחנייה, ברור שיש שם מצוקה.
נכנסו למגרש ליד משרדי הפגישה.
סוויפטי, הקטנה בעזרת כף נעליים נתחבה איכשהו.
לבומבילה של kb לא נמצא מקום.
החליט לחנות בחסימת יציאת האחר.
אולי (גם) פחד מהמוניטין שיש לו כמאחרן ידוע
ומהמוניטין הידוע לתגובותי העויינות.
אני החלטתי לנצור את תגובתי על החסימה.
פגישה מעניינת חשובה בעלת השפעות מכריעות על המשך/הפסקת, פעילות.
נפרדים וחוזרים למכוניות.
פוגש את kb ביציאה, ״הגעתי בדיוק בזמן, זה שחסמתי בדיוק הגיע." עדכן.
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
במקרים שנשאלתי מה עמדתי לגבי הקרדיט על רעיונות שהעליתי או טקסט שכתבתי, התייחסתי כך:
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
סע,
כשאתה שם, תביא לי, בעצם לך, שני דברים: