באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
עם זאת פרטים שמחליטים לחלוק את חייהם עם בני זוגם, לא מקדישים תשומות ישירות לקידום ערכים חברתיים.
למה דחוף לכל כך הרבה אנשים שמחליטים לחיות עם בני זוגם, להוליד ילדים משותפים, לערוך טקס בו מעשית, לא קורה דבר אונטולוגי?
למה הם מתחתנים?
עדכון
המאחר, הנעדר,
את שותפיו למועד שנקבע
שלא יעמוד בהסכם שנקבע,
בעת שהמאחר, הנעדר, נוכח בכך.
אין מי שנהנה מכך שמאחרים או נעדרים לו.
בדרך כלל, ובאופן מרהיב פרסונה
ליברלית יותר לאיחוריה שלה – אלה שהיא מאחרת – מאשר לאיחורי אחרים, בכללי,
וטולרנטית פחות לאיחורים אליה – בפרטני. להמשיך לקרוא פרוטוקול איחור, היעדרות
– "שלום, צהריים טובים."
– "שלום צהריים מצויינים."
– "מדברת קרן מהגרלות הלוטו."
– "שלום קרן. מדבר יאיר, לא הגעת לאיש הנכון."
– "תודה."
מעיד על עצמו מי שאני מזהה בו
תאב חיים, חתר למימוש תקשורת, סקרנות ופאן.
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
Kb. ואני זומנו לשיחה אצל פרופ׳ בויצמן.
התקשקשנו בכניסה עם אישורי כניסה וחנייה, ברור שיש שם מצוקה.
נכנסו למגרש ליד משרדי הפגישה.
סוויפטי, הקטנה בעזרת כף נעליים נתחבה איכשהו.
לבומבילה של kb לא נמצא מקום.
החליט לחנות בחסימת יציאת האחר.
אולי (גם) פחד מהמוניטין שיש לו כמאחרן ידוע
ומהמוניטין הידוע לתגובותי העויינות.
אני החלטתי לנצור את תגובתי על החסימה.
פגישה מעניינת חשובה בעלת השפעות מכריעות על המשך/הפסקת, פעילות.
נפרדים וחוזרים למכוניות.
פוגש את kb ביציאה, ״הגעתי בדיוק בזמן, זה שחסמתי בדיוק הגיע." עדכן.
"שנים חשבתי שאני צעיר מדיי מכדי ליהנות ממסיבות ואלכוהול.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי."
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
נמצא בשלב שמשיל מעצמי חביירים שחשבתי שהם אותנטיים,
לא בשלב שמעמיס על עצמי קשרי חברות שבטוח שהם סייברנטייים.
אחד מגורמי החרדה הוא מכניקת הסתכלות המתייחסת למציאות על ציר הזמן רק על נקודת ההווה בלבד.
האמצעי לטיפול במציאות הוא בשינוי הנראה לעין, הנתפש מיידית, הקנאק שיוצר תפנית נראית. עכשיו.
אין הקשר לזיכרון עבר, לא להמשך תהליך, כאן, עכשיו מייד ובדיעבד. בכוח.
החיים כאוסף משימות מדכאות על מצע מחריד מתי יגמרו.
רואה עניים קונים הרבה שיט ריאלי בזול.
ומפגיני עושר קונים המון שיט תפישתי, ביוקר.
חוגגים, לא מנהלים, ונגבה מחיר שהיה יכול להימנע.
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
הקביעה
או,
ודומיהם. וזה שיח לגיטימי. הייתכן שבקביעתו ואי שלילת הקביעה, הקובע בעצם מזמן את שלילת
קביעתו? רוצה בה?
