מלים אינן יוצרות הוויה.
במקרה הטוב, מלים
אוחזות מציאות,
מתארות אותה,
מניעות לפעולה
ומתקשרות אותה לתודעות עמית.
במקרה הרע, מלים
באמצעותן נוצרות פיקציות,
בשל
מתוקשרת הלאה
מעצימה את ההטעיה התודעתית,
ואת ההתעיה.
אנא בטובך,
הביאי, הבא, ערך;
בקריאתך,
כל הערה תתקבל בברכה,
כל הארה באסירות תודה,
כל תובנה בהערכה רבה. להמשיך לקרוא אנא, ערך בבקשה
תיוג שיפוטי, ערכי שלילי,
על אמירה לא בלתי נכונה,
המותחת מהות מקובלת
אל מחוץ לגבולותיה,
כופה על האמירה משמעות חדשה –
קרובה דיה להיות קשורה למקור,
ועם זאת רחוקה מספיק כדי לפחת את משמעות מקור האמירה.
להמשיך לקרוא קלישאה
בקלישאותיי, אני שואף
לגרייד במשוף, לקרצייף בברזלית,
ללטף עם נייר זכוכית,
להצתבט עם צבת מלובן,
להתנשק עם פלאייר,
להתכרבל בגדר תיל. להמשיך לקרוא קלישאותיי שלי
אמשיך לאהוב אותך באותה מידה.
לא אמרתי כמה.
לאחרונה, 2015, השיח הציבורי נמלא בביטויים על פרות קדושות נשחטות, שחיטות קדושות, והטחת עלבונות מגזריים. פרטים תובעים את עלבונם, את ירושת מורשת עלבון הוריהם, על הדרה ממרכז שיח ממסדי, על הפחתה וחוסר כבוד, קיפוח בהקצאת משאבי כלל, ומנגד מענה של בני המגזר הנתפש כמנחית וכעת תופש עצמו כמונחת ומתגונן. מנגד המגזר המנחית גורס שמצבו העדכני שווה ל- או נחות מ- זה של המתלוננים, ובקאנון עדכני מקננים על עלבון קולקטיבי ניגר, על רדידות שיח מושפרץ, וכמיהה להגנה מפני תוקפנות מתנחשלת;
בעידן בו הפרט הוא המרכז, מחריף השיח בין אוסף פרטים נעלבים כמקשה אנושית, עם ומול אוסף אחר של מתגוננים כקולקטיב. נושאים טעונים, מלבים עצמם, רגישים לגירוי, נפיצים בפוטנציאל, ובשל כך מרתקים. להמשיך לקרוא פרה, קדושה, פנסים והארות
מוטי קירשנבאום מת.
מעורר קנאה, את קנאתי- בחייו ובמותו היווה, שילוב נפלא של תוכן, משמעות ופאן.
בחייו עשה דברים ענקיים בתחומים הכי מעניינים (אותי) שיש, ומותו היה פחות מיממה מהגשת תוכניתו האחרונה- נפלא!
מבחינתי, בבורותי, היה מפיק ניקוי ראש, במאי התכניות הפחות חזקות של הגשש החיוור, שיחת ספורט עם מולי שפירא בימי ששי, וחצי מלונדון וקירשנבאום.
מיעטתי לצפות בתכנית, עד לחדשיים האחרונים, אז השתדלתי לא להחמיץ.
את ירון לונדון, אם אתבטא לא-פוליטקלי-קורקט אני מעריץ – מה שהייתי שמייח להיות אם הייתי גדול; הוורבליות, העומק, ההומור – מפרק אותי.
אינני מכיר מי שחולק אתי תפישות עולם שלו באופן חופף יותר. להמשיך לקרוא מוטי קירשנבאום מת
התייחסתי למי שמכיר את ניו יורק
כמו שאני מכיר את ירושלים
כמפגר סביבתית.
נאצל, ערכי,
לתפישתך, לעיניך, לטעמך, להעדפתך-
להימנות פרואקטיבית, במכוון, במודע, מרצון, בחירה,
על קהילה, קולקטיב, קבוצה קבוצת הזדהות שמחילה על עצמה, מכנה משותף: להמשיך לקרוא צביון נאצל
שאיילה שאינה טומנת בחובה הטייה לתשובה 'נכונה' כלשהי,
שלא דבקו בה הכוונה, רמז, ערך, לחץ, איום, או הטיות מענה.
תכליתה: הקשבה לאותנטיות המענה,
בניטרול עמדת השואל.
972-54-481-4472+
ydickmann@gmail.com
העבירו לכל מי שמבקש
לא משנה מיהו,
לא חשוב מתי,
לא משנה לאיזו מטרה.
אין צורך בתיאום או לבקש את רשותי לפני –
אשמח אם אעודכן,
לאפשר יוזמת פנייתי המקדימה אליו. להמשיך לקרוא זמינותי
האלגוריתם של גוגל ענה על השאלה ?who runs Hollywood עם התשובה The Jews.
בעקבות תלונות התשובה, בהפנייה ידנית, שונתה למאמרים ותשובות אחרות.
האם, לדעתך, התערבות גוגל מוצדקת?
איך, אמר, שו אסמו, ההוא מהכפר הגלובלי-
מרשל מקלוהן– "המדיום הוא המסר" "הכפר הגלובלי".
גאון. 40 שנה לפני פייסבוק וווצאפ.
אני מבקש באופן נחרץ ובלתי חוזייר,
לקבל תמיד, כל תוכן, כהוויתו, מיידית, ללא עריכה כלשהי. להמשיך לקרוא פרוטוקול תקשורת- מולי
פחד, חשש – חיווי תודעתי על הבחנה באיום.
שני דרכים של טיפול תודעתי:
המנונים לאומיים הם דבר מטומטם. כל המנון, של כל מדינה — גם של ישראל, גם של פלסטין. המנונים הם דבר מטומטם משום שהטקסט שלהם הוא קומוניקט שטחי, שנועד לצבוע את הביורוקרטיה הממלכתית המקומית בפאתוס גרנדיוזי, שברוב המקרים גובל בליצנות. המנון ארצות הברית עוסק בדגל שהצליח לעמוד על המקל לילה שלם מבלי שאיזה דוב גריזלי יטרוף אותו, המנון דנמרק מפאר את הים הכחול והעלים הירוקים, והמנון לוקסמבורג מספר שהארץ שלהם מובילה את עמי העולם — אם כי לא נכתב שם מפורשות באיזו קטגוריה בדיוק. להמשיך לקרוא נוהי, נוהמי, מהנהני ומהמהמי המנונים
פורנו אינטלקטואלי
מה זו קלישאה?
מה אנחנו, אם לא צבר תפישות-לא-בלתי-נכונות החוזרות על עצמן – (להלן) קלישאות?
ידידי המxים, טען, עוד בעשור האחרון של המילניום הקודם, שיש לי שמונה משפטים עליהם אני חוזר.
לא מתווכייח. גם לא על ערכם, או על היותם לא בלתי נכונים. או לא. להמשיך לקרוא קלישאותיי
ניסוח תובנה מסוגננת וורבלית,
חדה, מהוקצעת – שנינה טקסטואלית,
עתירת דימויים גרפו-מטפוריים,
מחורזת וממושקלת לעילא מוזיקלית
על מצע גרפי ובמה אינטלקטואלית
עדיין מחייבת תקפות מהותית תכנית.
אתמול שכשכתי בזוריקיאדה.
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
לא יכולתי להכחיש. -'"XXXX" מתחרייז עם סיגל?' שיתפתי פעולה.
לאחר שהאשימה 'אני מנופפת לך רבע שעה ואתה לא מגיב' בצדק, אני עד,
היא השתינה, מטפורית כן?, סוציו-טריטוריאלית; עדכנה שהיא אשתו של בעלה, הזכירה לי שהשיח איתה הוא האזנה לתיאור המציאות, כלומר סקירה של היכן היא במתווה הסוציולוגי אותו היא טווה, רפרפה על אמה, רפרנסה על בתה שהיא הגיעה במיוחד מישוב קהילתם לכנס הנוסעים ארה"בה בשליחות… כבר לא זוכייר איזו, והוכיחה: "אתה יודע שזה בית הקפה של התסריטאים, כן?",
"כן, כך שמעתי", התכנסתי חלושות, ואני, בפרובינציאליותי המצטבללת במרירות בצליותי, בכלל חשבתי שזה בית הקפה של הישבנים היושבים בו. אבל אני, מאיפה לי לדעת?
היא סכמה שאני שקוע בספר שעוד מעט יתפרסם והיא תשמח לקרוא.
ואני הכחשתי נמרצות, כלומר רפות/ אבל אני בסיפור הזה, ובכלל, סטטיסט. כלומר ישבניסט.
