באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים. ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה. כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית. הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין. היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה. המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי. מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות? זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה. הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה. הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
"תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.
אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ,
כי תפסיד את שמחת העתיד לבוא… סגור מעגלים,
סגור דלתות,
סגור תקופות בחיים.
חשוב לתת לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה.
אי אפשר לחיות בהווה תוך כדי געגועים לעבר.
אי אפשר להמשיך לשאול, 'למה'?*להמשיך לקרוא פאולו קואלו
אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – מצער, משמח, זועם, בהנאה, באדישות, בכוונה או בלעדיה – הרווחתי ביושר, במו הרושם שהותרתי על המחווים.
בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית).
אני מצר על כך שאת החיוויים התחלתי לאסוף מאוחר מדיי, לבטח פספסתי והותרתי כמה מצוינים יתומים, שנשכחו.
בעידן הלייקים, אינני סומך על יכולתי לבור את המוץ מהתבן, כלומר בין חיווי חיובי לבין מילים מתוקות חסרות משמעות. עם זאת השמצה, אינסטינקטיבית מרוגזת, לחה, בלתי נשלטת, שנאמרת בצרידות, מתחתיות הסרעפת, היא יהלום תקשורתי אמיתי, אותנטי, יקר ערך.
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון. פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…" "רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן. אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?" "את בוחנת אותי?" מברר בחשד. "ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד. "שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
באותו רגע נאטם. תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה? לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
מכירים את הטקטיקה של בעלי ה אינטליגנציה הרגשית?
הם לא אומרים "לא" הם ממוססים- "בהמשך", "יותר מאוחר", וכן הלאה…
ואני רואה בהם גם שקרנים וגם פחדנים- אין אומץ להתמודד.
התלבטתי עם אחת מיושבות הקפה, האם לפתח מול נחישותה חסרת הפשרות, שהביאה אותה למחוזות שלא הייתה רוצה לתור, ועדיין רוצה הכרה חיובית בפתולוגיה,
רגשות אשם או נחיתות.
"לגבי האשם אני לא יודעת, אבל במקרה שלך הייתי ממליצה על נחיתות", ייעצה.
מי שרצה תחזוק רגשי על חשבון יושר אינטלקטואלי התאכזב. כלומר, תחת הכותרת בחינה ביושר אינטלקטואלי רצו תמיכה רגשית, עוקפת, עם חותמת הכשר 'יושר אינטלקטואלי', התאכזבו.
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לאמשפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
