הקביעה
- המוצר יקר.
- והשלילה-
- הוא לא.
או,
- אני בודד.
- והתשובה השוללת-
- אתה לא.
ודומיהם. וזה שיח לגיטימי. הייתכן שבקביעתו ואי שלילת הקביעה, הקובע בעצם מזמן את שלילת
קביעתו? רוצה בה?
אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – מצער, משמח, זועם, בהנאה, באדישות, בכוונה או בלעדיה – הרווחתי ביושר, במו הרושם שהותרתי על המחווים.
בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית).
אני מצר על כך שאת החיוויים התחלתי לאסוף מאוחר מדיי, לבטח פספסתי והותרתי כמה מצוינים יתומים, שנשכחו.
בעידן הלייקים, אינני סומך על יכולתי לבור את המוץ מהתבן, כלומר בין חיווי חיובי לבין מילים מתוקות חסרות משמעות. עם זאת השמצה, אינסטינקטיבית צרוגזת, לחה, בלתי נשלטת, שנאמרת בצרידות מהסרעפת היא יהלום תקשורתי אמיתי, אותנטי, יקר ערך.
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון.
פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…"
"רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן.
אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?"
"את בוחנת אותי?" מברר בחשד.
"ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד.
"שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
12/7/2010
בשיחה עם קרוב משפחה, אמרתי לו שהוא "כמו…"
באותו רגע נאטם.
תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה?
לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
נאמנות נתפשת כערך חיובי,
במיוחד כאשר מיושמת באמצעות פרסונה אחת על אחרת,
ובפעולת הנאמנות, לפרסונה הפועלת גילוי הנאמנות עלה בתשומות.
כאשר פרסונה פועלת באופן שתואם את תפישתה,
סותר את תפישת הקידום של פרסונה אחרת ומשפיע עליה,
הפעולה מתוייגת כ'חוסר נאמנות'.
הדיזוננס נוצר בשל היות מהותה של 'נאמנות' אנושית
מיושמת לרעיון, לערך או לדפוס פעולה אופייני.
ה'בגידה' מתרחשת כאשר אינדיבידואל נקלע למצב
בו האחר מיישם 'נאמנות' לערך אליו מחויב יותר
מאשר לערך המקדם את הנבגד.
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.
איכשהו נראה לי שאני ממשיך את מורשת זו.
אינני בנק. ועם זאת ניסחתי לעצמי קודקס בתנהלות שבהלוותי כסף אני עושה זאת לאור העקרונות שמפורטים להלן: להמשיך לקרוא דפוסי הלוואה
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
ידידי הוותיק, רואה בעצמו מונוגם סדרתי. לא מתווכח. כיווץ למונו, קוועץ' לסדרה, עניין של הגדרה. בפשטנות- אוקסימורון. אלא אם הסדרה מונוגמית. גם אז- בדחיקה. לא ראיתי כזו יכולת.
רודף רומנטיקה. רדוף מי שרוצות לממש. חתרן רומנטי בלתי נלאה. לא ינום ולא ינוח עד שימצא את הרומנטיקה הבאה.
10 שנים אחרי גירושיו הקשר עם זו שמזוהה על פי מוצא עדתה, הוא היציב והארוך בחייו; בבריאותו עורכים פיקניק של סרטים וסקס אצלו בסלון, בחוליו היא סועדת אותו עם מרק עוף. היא כמובן רוצה יותר. הוא פחות.
בחיפושיו, מצא קשר משמעותי רומנטית טראנס קונטליננטלי.
לשאלתה על פשר נסיגתו לא חסך ממנה את האמת ושיתף אותה ברומנטיקה שמצא ובערכיו המונוגמיים הקשיחים המתממשים. נהנה לתרגל אקסקלוסיביות. כבר שלושה ירחים תמימים.
out of the blue, מחוץ לטחול, ומתוך הגעגוע, היא מפציעה בסמס מברר לסטאטוסו- האם עדיין ברומנטיקה אינטרנציונלית.
הוא, בקנאות, שומר על יושרה, משיב, ש'כן', וגם שהיה שמייח לראותה.
היא, בנחישות, שומרת על כבודה, כבודו, כבודה, ומשיבה בגאווה 'שאם כך- אין מצב'.
הוא, בעניין, מברר על מה היא כועסת, את מי בעצם היא מענישה?
היא, במעשיותה, מבינה שאת עצמה, מאנישה רגש קמאי ומתרצה.
והם, על תבניותיהם, חיים בחוסר ויושר עד עצם היום הזה.
אוקטובר 2012