עבורי, העיר החשובה והמעניינת היום, זו שאני הכי שמייח לחזור אליה;
לגרמנים אין הומור; ניכר במגע עם הסטרוקטורה והפרטים.
עם זאת, תמהיל ההיסטוריה, המבנה האורבני, זוּׁלֶת המחיה, היותה אבן שואבת לכוחות מגוונים עושים אותה, כה
תוססת, רוטטת, מבעבעת, לחה, קוסמופוליטית, ליברלית, מחירים שפויים – כוחות יצריים, יצרניים, צעירים, שוצפים פנימה ומורגשים במורכבות אורבנית פרקטלית בריבוי רבדים.
ב Lonely Planet נכתב שהיא כעת מה שניו יורק היתה בשמונימים.
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
האם האמירה שלמישהו יש 'טעם טוב' זו בעצם
הפיכת העדפה טעם פרסונלי לערך אוניברסלי?
מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
אנחנו דור שֶיָרא, בעבר, את הוריו וחושש, בהווה, מילדיו.
נכון לבומרים ואולי אף יותר לדור ה-X.
כן, לך לא רלוונטי 🙄
בך – בארוררר, אין את הפחד מהילדים.
בהסתכלותך על סביבתך, שמאלה ימינה, מזהה את החשש?
הורינו לא פחדו מאתנו.
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
להמשיך לקרוא אפס נקודה משהו שקר
החברים החולונים שלי, שהם 'אוהבים את עצמם באופן פיזיולוגי'.
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
"אנשים לא משתנים.
אנחנו משנים את תפישותנו לגביהם בעקבות מידע נוסף אליו נחשפים
ומייחסים את השינוי להם."
במאית קולנוע קוננה על מיעוט הבמאיות ועל היעדר סרטי נשים,
כוננה פסטיבל קולנוע נשים,
והסבירה: "יצרנו גטו כדי לצאת מהגטו".
