פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות
שטיפת כלים, כביסה ותפירה
מדגרות קינון
נֶפֶל תחזוק רוטינות שכמוני, את המסעדות ובתי הקפה שאני מקנן בהם מחלק ל:
ערכים מנחים פצ'פצ'ן מלל למקם ישבנים
♠ אבסטרקטי FOMO – מקום מדליק, שפספסתי? מעדיף ליפול על ועם מקום חדש מאשר ליהנות רוטינית ממקום מוכר,
♣ פיזיולוגי – התנאים מתאימים לי?
♥ סוציאלי – גרפיקה אנושית מרצדת, ועדיין להימנע מתעוקת תחושת פמיליאריות היתר.
♠ אלה שנראים לי מבחוץ כמתאימים לגחמותיי – אני מתעקש, אלה אינן קפריזות שרירותיות. אלא, אלה מודל לסבירות התנהלותית ולטעם משובח – וטרם פקדתי אותם,
♣ ואלה שאני חוזר אליהם; שילוב שמאפשר לי שימוש וחישמול המחשב, מזון, גרפיקה אנושית מרצדת, מוזיקה שלא חורטת את אוזניי.
כלים
טיפשורת
ב-1988 באתי לבקר לראשונה בישראל אחרי צאתי ב-84. חבר נעורים, סיטונאי בדרום תל אביב הזמין אותי לסטקייה למבינים, במתחם.
איך שנכנסנו הוא נתן טיפ לאיש הגריל. אדנות של אפנדי.
הופל'ה. בקשיש. לימד אותי שיעור, 'טיפ לפני להבטיח', לא 'אחרי כדי להודות'.
תאילנד מעצמת קפה. בכל מקום קפה מושקע ואיכותי, כולל flat white. יושב בקפה של הבוקר, ליד המלון, חמישה מטר רוחב על שניים וחצי עומק, כולל חדרון השירותים. רק קפה, וקרואסון שמעטים מזמינים, משלמים בדלפק. לא מבין איך שורדים; אף פעם לא יותר מ- חמישה יושבים, כולל אותי. כשמתרוקן, הם מגישים לי תה. בכוס קטנה כזו. טורקית. מניאק שכמוני – דוחפים לי שתייה? שלא ביקשתי? מאלצים? פוגעים בחירותי? שאשלוף ת'דגל ואתחיל לצעוד?
אחרי פעמיים שהמנהג נמשך השארתי טיפ משמעותי, עניין שלא מקובל פה. טיפשורת – תשר כאמצעי תקשורת, ובעצם בשביל הפעם הבאה.
ניסיתי ארוחת בוקר במקום חדש. לא רחוק ממני יושבות שתי ישראליות בגיל בתי לערך. משתדל לא להקשיב. האוכל הגיע אליהן. אחת שולפת את הטלפון מצלמת את האחרת חורצת לשון מעל המנה. מה חסר לי כדי שאבין למה לצלם מנה עם לשון בחוץ? 35 שנה.
אני יכול לומר שזה זקן, ופתטי ושטיק, וקונץ ושובב. נקרעתי.
באתי לשלם, שאלתי אם אפשר באשראי, אמרה שלא. ניצלתי את העובדה שהיה נשמע לי שהיא יודעת מספיק אנגלית כדי שאשאל אותה אם אני יכול לשטוף את הכלים במקום לשלם. מחד – היא צחקה. אקסטרא על כך שהצחיק אותי. מאידך, אני מבין שהצחוק פה הוא (גם) כמו אמוג'י בסוף טקסט. אינסטרומנט תקשורתי.
טקסטיל
ידיעות ממוחזרות
קראתי שנתניהו לוקח, ליטראלי את כביסתו המלוכלכת לחו"ל. אלה ידיעות ממוחזרות? בכל מקרה חלק מהתרבות מאמץ את הפרקטיקה.
האמת שעוד לפני נתניהו, עוד ב- 1985, כשנתניהו היה בחופש הגדול בין ז' ל-חטא, למדתי שיעור בכלכלה; בשל העובדה ששכר העבודה בעולם שלישי נמוך מאשר במקומותנו שווה להעביר לשם את העבודות שקשורות למלאכת כפיים.
מכיוון שלא הייתה לי מתפרה אבל ראיתי נזקים ברוך השם בגמלוניותי אני מסב, ולא יודע לתקן, גיליתי שבעבור חופן מטבעות מקומיות אני עושה פלאים במלבושי הנקרעים.
אין לי צלקות קרב, אבל תפירות ריצ'רץ' על בגדי הטיולים יש ויש. וכשזה מגושם, זה מדליק (אותי) יותר. אין לי דגלים על המוצ'ילה אך תיפורים חינניים מעטרים את מכנסיי מפרו, בוליביה, קובה, קניה, אתיופיה, מלאווי, אנגולה, גאורגיה שאני זוכר, וכעת גם תאילנד.
במכנסי הטיולים שלי – שני זוגות שאני ממתג ביניהם אחת ל- 3-4 ימים, בד סינתטי חש אורגני, שמאפשר להם להתייבש בשטיפת הלילה יומית, ניבעו חורי שימוש. שאלתי את הכובסת שמתהדרת במכונת תפירה, ובאקווריום מחבת שחור עם דגיגים שחורים, האם היא גם תופרת מתקנת. השיבה שלא, הפנתה לאחרים. ניצלתי את התקשורת והצלחתי לשאול להמלצתה, מה עדיף לפני או אחרי הכביסה. השלכתי על התופרת את הרתיעה הכפייתית שלי מלגעת בבגדים משומשים של אחרים. 'אחרי התיקון כביסה' המליצה.
הלכתי להמלצתה, וכהסבר לתופרת מה אני מבקש, הצבעתי על תיקון גס שעשו לי בגונדר אתיופיה על תחתית רגל ימין. הבינה. נותרה הבעיה איך מראה לה את החורים שנקרעו מכסאות פוצעי טקסטיל ישבני, על פנים הירך, שנים אינטש ומחצה דרום מזרחית מאשכי הימני (אם חשוב לך הבדיוקי).
בנון שלנטיות של דוב גריזלי רעב, השלתי את מכנסיי, נותרתי בתחתוני הסבתא, הראיתי את הטעון תפירה, בקשה שבעה ש"ח, הסכימה לשישה ואז אמרתי, 'גוד ג'וב שבעה', חמש דקות ומכנסיי עוטרו בתיקון אולי לא מהודר אבל סותם.
היום מסרתי כביסה, והחלטתי לתקן גם את החור המתפתח בין החלחולת לפרוסטטה. חזרתי לחייטת, וברוטינה שכבר הונחה התפשטתי. שבע שקל, חרצה, גוד ג'וב, הנחיתי, כמו נתניהו לכלכלה, לא התמקחתי. בעיני הלא מקצועית ידעתי שיש לה כאן יותר עבודה, שלמתי שמייח וטוב לב כשרה לאחר תספורת.
11 תגובות בנושא “המסע האחרון, תאילנד #12”