תגית: תרבות

מכניקה פטישיסטית

דוד זיגי, שהיה פיינשמעקער, הטמיע בי בשבעימים המוקדמות, את האהבה למוצרים, מותגים, בעלי ערך, נפח, ייחוס, שמצריכים סוג של הבנה, תרבות, כדי ליהנות מהם ומהבעלות עליהם. ענד Jaeger-LeCoultre, דגם Memovox, פריצת דרך בעולם השעונים: 1956, שעון היד המכני הראשון עם צלצלן, מנגנון מסובך באופן יוצא דופן- 'שלא לצורך' היו שאמרו.

אמירה טכנולוגית, עיצובית. התנשאות. כמו שצריך.

ספטמבר 1977, בי"ב תיכון חדש, הבחנתי שאבא של עיתונאי ידוע הגיע לשמור עם דגם השעון. המידע ננצר.

כמה חודשים לאחר מכן, אותו אב שמר שוב. והפעם התהדר מהדור הראשון של השעונים הדיגיטליים. עם לד אדום. וואלה, האיש בעניינים.
הבן שלו, אמנם הגיע רחוק, אבל איך לומר, קצת מפוקפק; סיפר שבא לאבא שלו עם כפית זרע ואמר לו "קח, זה מה שאני חייב לך."

"צ'מע" אמרתי לו "ראיתי שלאבא שלך שעון חדש. אני קונה ממך ב 400 לירות את הקודם."

מסכמים. לא האמנתי שיביא. למחרת אחר הצהריים מגיע לביתי. עם השעון.

"תביא את שהבטחת" דרש.

מביך. השעון לא הולך. לא היה לי את הכסף. לא האמנתי שיביא. יצאתי כזה קטן, לא עמדתי במילתי. הוא כבר עשה את הצעד המכונן, הלקיחה. "אתן לך 100 לירות, זה מה שיש לי" רבע ממה שסכמנו, ניצלתי את העובדה שהשעון לא הלך.

הסכים. סיכמנו שיש לכל אחד מאיתנו 24 שעות להתחרט. רצתי עם השעון לשען בסוקולוב. "איך שהוא, בלי לבדוק נותן לך עליו 1000."

ממאי 1978 עד 30/1/2004, אז נגנב מביתי, היה השעון העיקרי. עלה ים לתחזק אותו, אבל היה חלק אישיותי.

בספטמבר 2012, קבלתי את התחליף. מצב מחורבן. משפץ. נראה אם ילווה את ההמשך.

זו הטייה טכנולוגית או תרבותית/ אמנותית?