מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
אצ'ו פצ'ו ואני ישבנו במסעדה.
– "בכתיבה, אתה מטיח בי כל כך הרבה טקסט שהרהיטות שלך הופכת לעילגות."
– "אתה הופך את סף הסבלנות וההבנה שלך למדד הרהיטות שלי?
היית קורא את שייקספיר, והיית אומר שהוא עילג מפני שהוא נותן בך יותר מדיי טקסט או מלים גבוהות?"
– "רגע, אתה משווה את עצמך לשייקספיר?"
אני חופן את ראשי בייאוש.
– "אני רואה שנעלבת, שכבית, אני מתנצל, לא מתכוון להעליב אותך."
– "אתה ממש לא מעליב אותי, אני לא עושה הפחתת ערך עצמית וולונטארית בשל תפיסתך את זנב המהות מצידה הלא נכון."
אני עושה דבר יותר גרוע- אני מאבד עניין."
"שנים חשבתי שאני צעיר מדיי מכדי ליהנות ממסיבות ואלכוהול.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי."
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
במקרים שנשאלתי מה עמדתי לגבי הקרדיט על רעיונות שהעליתי או טקסט שכתבתי, התייחסתי כך:
ההכרה ש-
נעלים על אחרים,
לא תוטמע אם הנמוכים יותר לא ישתפו פעולה.
בפעם הקודמת שהייתי בבנגקוק תאילנד, 2009, ישבתי בקפה, שכחתי ממנו.
הפעם הגעתי שוב. Lazy Chair: קיטון בפאתי שוק לא חשוב. רוחב, פחות משלושה מטרים. עומק- אין שישה. המרחב כולל קאונטר הכנת קפה, מעבר, קאונטר ישיבה על כסאות בר, שירותים, ומדרגות תלולות למרחב הזהה בגודלו מעל.
הוא ואשתו, אולי חברתו, זוג תאילנדים, אולי לא, חנאנות ממשקפות מהז'אנר שמצפה לראות בפקולטה לחשבונאות או למשפטים, לא בהנהלת קיטון קפה בשוק, מזהים אותי, מקדמים אותי בברכה, ומראים לי שלט באנגלית, שהמקום מאפשר לצ'רג'ר אלקטרוניק דוויסס.
בפעם הקודמת שהייתי, שקעי החשמל היו נעולים, והיו גובים על הטענה, לא-זוכר-כמה.
לראשונה, שישבתי שם, כשיצאתי, תרגלתי את יכולת הפנייה, וייעצתי לו, שיעלה במעט את מחיר הקפה ויציע הטענה חינם.
ומאז, ועד עצם היום הזה "עסקיו פורחים".
Win win. הוא, הלקוחות ואני שמייחים.
תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?
האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה?
את הגלישה, browsing, המציא אבי.
הוא היה מרפרף על ספרים, מסמן בעפרון X על מימין לפסקה שמצא אותה כחשובה, שפעם,
בקונספט של משיח יבוא – עתיד שלעולם לא יקרה,
יחזור אליה.
יותר ממה שהיהודים שמרו את השבת, השבת שמרה אותם.
כנראה הכוונה כ'יהודים'.
האמנם כאינדיבידואלים?
רואה עניים קונים הרבה שיט ריאלי בזול.
ומפגיני עושר קונים המון שיט תפישתי, ביוקר.
ביחס לדומיננטיות שהפגין בסצנה התרבותית ב- 40 שנות המדינה הראשונות, דן בן אמוץ לא הותיר אחריו זיכרון ציבורי רב. בטח לא ביחס למה שהיווה בחייו.
מעניין, שכן היה דמות תרבותית משמעותית.
במסיבת המוות שערך לעצמו, כל התרבות המילולית של סוף 1989, הופיעה.
בסרט דב"א הייתה לי התחושה שהם, האורחים, מחווה אלברשטיין עד עמוס עוז, מנורית גלרון עד מוטי קירשנבאום, מיהודית רביץ עד לאמנון דנקנר, בחייו, הסתופפו בצילו, שאפו לחברתו, רצו להתכנס אליו, באו מלמטה.
אז, איך זה שלא הותיר 'מורשת'? מדברים על כך.
הצעותיי:
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
facebook מהווה לחלק מחבריה ייקום חדש, מקביל.
מיוחס לרשת השפעה על היקום המסורתי, המיושן,
ולעתים, שעיקר החיים –
קורה ב-facebook. להמשיך לקרוא facebook אינסטרומנט
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון.
פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…"
"רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן.
אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?"
"את בוחנת אותי?" מברר בחשד.
"ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד.
"שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
12/7/2010
ריבוי בתי מרקחת,
מעיד, בדרך כלל על מדינות המתפעלות שירותי בריאות נמוכים או בלתי נגישים להמון,
ועל העדפת ההמונים להסתפק בדיאגנוזת הרוקח, ובטיפול באמצעות שיכוך כאבי הסימפטום.
פוגש את המתווך השכונתי משתכשך עם הרוקח. כמו בשטעייטל.
"אני עושה כל יום מה שאני עושה כבר 20 שנה." מכריז. "יש לי סיבוב קבוע. ברגע שלא אוכל לעשות זאת- זהו. אני מפסיק. תאמין לי היציבות זה המפתח לכל." מבאר את הצלחתו.
"ואני" מחרב את התובנה "דווקא רוצה שכל יום יהיה שונה מהיום שלפני, שהיום יהיה אחר מאתמול ושונה ממחר. בכל ממד."
אהדת ספורט היא העדפה לפעילות ספורטיבית בדיסציפלינה מסוימת.
בשונה מפעילויות אחרות יש את מרכיב הסוציולוגיה. בעיקר לקבוצת ספורט. הספורטאים המתחלפים תחליפיים, והאוהדים הקבועים.
העמיתים האוהדים מהווים קבוצת התייחסות. להמשיך לקרוא אהדה ספורטיבית 1
בברלין, ביקשתי לקבל חשבונית על ימי שהייה באכסניה.
"חכה כמה דקות" בקשה "המחשוב לא ידידותי."
כעבור כרבע שעה הגעתי, הסבירה שאני "רשום בכל לילה בשם אחר ויש לחץ קהל. חזור עוד חצי שעה", הוסיפה.
כעבור שעה הגעתי, קבלתי את "היה מלא קהל."
"I am upset" שידרתי לה ישירות את תחושתי.
"Do not be upset" הרגיעה.
עבורי, העיר החשובה והמעניינת היום, זו שאני הכי שמייח לחזור אליה;
לגרמנים אין הומור; ניכר במגע עם הסטרוקטורה והפרטים.
עם זאת, תמהיל ההיסטוריה, המבנה האורבני, זוּׁלֶת המחיה, היותה אבן שואבת לכוחות מגוונים עושים אותה, כה
תוססת, רוטטת, מבעבעת, לחה, קוסמופוליטית, ליברלית, מחירים שפויים – כוחות יצריים, יצרניים, צעירים, שוצפים פנימה ומורגשים במורכבות אורבנית פרקטלית בריבוי רבדים.
ב Lonely Planet נכתב שהיא כעת מה שניו יורק היתה בשמונימים.
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
